08/08/2022
בשנים האחרונות מתחזק מאד הדיון על הבאת יותר פגיעות למקום העבודה והחלפת מודל ניהול ה׳אלפא׳ בדרך ניהול שפתוחה להרבה יותר גוונים אנושיים. אחת הביקורות (המוצדקות) על הדיון הזה, היא שכמעט תמיד מתמקדים במה לא לעשות במקום במה כן לעשות. אז מנהלים, מנהלות, ולא מנהלים ולא מנהלות, הנה משהו קטן יחסית, שקל ליישם ויכול לשחרר הרבה תקיעות במקום העבודה שלכם.
 
תנו לבכות.
 
יש שיחה קשה? חיכוך? אתגר משמעותי? אם העובד או העובדת שלכם מתחילים לדמוע - אל תנסו להרגיע אותם בכל מחיר, אל תיבהלו. אל תציעו לתת להם זמן להירגע, אל תרוצו להביא כוס מים, ומעל הכל - אל תגידו להם שהכל בסדר ולא צריך לבכות. תנו להם להביע רגשות, תרשו לעצמכם להתחבר לכאב ולפחד שהם מביאים מולכם באומץ.
 
לפני כמה שבועות, בריטריט של Double You, ישבנו, עשרים נשים, ודיברנו על מנהיגות נשית ומה זה בכלל. לא דיברנו על מה לא בסדר היום, אלא דיברנו על מה מהתמצית העמוקה של מי שאנחנו היינו רוצות להעז להביא יותר. דיברנו על רגשות. דיברנו על המחיר הכבד לעובדים ולסביבת העבודה, שנגרם ברוב החברות, בגלל שהעובדים תחת ההרגשה שהם צריכים כל הזמן לצמצם את הרגשות שלהם. ודיברנו הרבה על הקושי לבכות במקום העבודה.
 
בכי הוא הרבה יותר נחרץ מרגשות אחרים. הדמעות לא משאירות מקום לטשטוש - משהו רגשי קורה פה.
אי אפשר לפרש את זה בדרך אחרת. ויותר קל להגיד למישהו או מישהי שלא צריך לבכות מאשר שלא צריך צריך לפחד או להעצב.
 
אני לא רוצה לעבוד עם אנשים שעסוקים כל היום בלהחביא את מה שהם מרגישים. להסתרה הזו יש מחיר: בקשרים מרוחקים, בתקשורת לא נעימה, בירידת מוטיבציה. אני רוצה להיות אמיצה ולא להיבהל מבכי, מעצב, מחרדה, ומכעס. אני רוצה להיות מסוגלת להביא את הרגשות האלה למקום העבודה ולא ללבוש את מסיכת ׳הכול בסדר׳ כל היום. אני רוצה ליצור קשרים אמיתיים. כולנו עוברים הרבה ברמה הרגשית, אני רוצה שמקום העבודה יהיה המקום הראשון שבו יהיה אפשר לדבר על זה, ולא האחרון. לא, זה לא יצור תרבות של בכיינות והתקטננות על כל דבר. ככל שיהיה מקום ליותר רגשות, כך נתעצם לכל הכיוונים. פגיעות מובילה גם ליותר אומץ, בטחון וגדלות.
 
כשהייתי בת 20, בשבוע הראשון ללימודי ארכיטקטורה בבצלאל, התבקשנו כתרגיל ראשון בלימודים לתכנן בית מגורים ולבנות מודל שייצג אותו. זה היה המודל הראשון שבניתי בחיי וכך הוא גם נראה - גיבוב של קרטוני ביצוע חתוכים באופן עקום עם הררי דבק שנזלו בכל מקום. כל סטודנט היה צריך לבחור אחד מחמישה מרצים לבקש ממנו ביקורת. בחרתי במרצה שאחר כך אגלה שהיא הקשוחה מכולן ואימת הסטודנטים. הצגתי את המודל שעבדתי עליו לתוך השעות הקטנות של הלילה. המנחה, שהייתה נראית לי מרחוק כקטנה ועדינה, הפכה בשנייה לחיית טרף, וצונאמי של ביקורת נוראית התחיל להישטף ממנה. המילים ״מכוער״, ״מביש״, ״זוועה״ חזרו מספר רב של פעמים. לא יכולתי להחזיק את עצמי והתחלתי לדמוע. לא איזה דמעה קטנה בקצה העין אלא התייפחות של ממש. מצאתי את עצמי בשבוע הראשון ללימודים, מול כיתה של סטודנטים שאני עוד לא מכירה, בוכה בשיא הדרמטיות. המנחה הסתכלה עלי בזעזוע, אמרה לי שהיא לא מסוגלת לדבר איתי ככה ושהיא מבקשת שאצא מיד מהכיתה ואחזור רק אחרי שארגע.
 
במשך השנים שלי בבצלאל פיתחתי אינסוף טכניקות להחזקת הדמעות בזמן ביקורות מעליבות. ובעיקר לימדתי את עצמי שזה מוסד שאין בו מקום לרגש או להביא את עצמי לא בדרך המצופה. מי שבוכה צריך לצאת החוצה להירגע. לקח לי הרבה זמן להרשות לעצמי לבכות בעבודה. זה היה מאד משחרר. כשהייתי בתקופות פחות טובות בצד האישי ולא הרגשתי שאני צריכה להסתובב עם מסיכה כל היום, כשהיו תקופות מאד ריגשיות בעבודה והרשיתי לעצמי לא להתנתק רגשית ממה שקורה. גיליתי כשאני מרשה לעצמי להביא בכי ורגשות ׳מסכנים׳ אחרים, אני מרשה לעצמי להביא מנעד רחב יותר של רגשות - אמונה, התלהבות ויצירה. כאלה שמגיעים באופן עמוק וסוחף מהבטן.
 
כולנו רוצים לעבוד עם אנשים ׳אמיתיים׳, לא עם אנשים מנותקים רגשית. כולנו רוצים חיבור אמיתי עם האנשים שאיתנו  כל כך הרבה שעות ביום, לדעת מה באמת עובר עליהם ולא רק מה הם רואים עכשיו בנטפליקס. אז בפעם הבאה שבוכים בעבודה לידכם, תסתכלו בהתפעמות על האומץ. אל תסתתרו ואל תתנתקו, פשוט תהיו עם המקום הזה של עומק חדש ביחסים שלכם. אתם לא צריכים לגרום לזה להפסיק, אתם לא צריכים להתרגש, אתם יכולים פשוט להתחבר ואולי לתת לעצמכם גם להרגיש יותר.
 
מערכת און לייף מזמינה אותך לקבוצת הפייסבוק " סיסטרס - מקום בטוח לספר", אותה הקמנו יחד עם נעמת. מרחב בטוח לנשים בו תוכלו לייעץ ולהתייעץ בכל מה שחשוב לך או מציק, מעכב או מקשה עליך. כל אחת מאיתנו היא גם זו שאולי יש לה את הפתרון או העצה החכמה שיכולים להציל אישה אחרת.
תגיות ,