יונה אליאן: גידלנו ילדים למציאות חומרנית

בזמן שאנחנו עסוקים במחשבה המטרידה של "איך להגדיל את המשכורת" והמודלים לחיקוי שלנו נמדדים על פי הכסף, השחקנית יונה אליאן נזכרת שפעם זה היה בדיוק להיפך. בגיל 20 היא החליטה לעזוב את בית הוריה בבת ים ולעבור לעיר הגדולה. היא למדה באוניברסיטה, קיבלה תפקיד ראשון בתיאטרון הקאמרי – ובאמצעות המשכורת מהתיאטרון שכרה דירת חדר ברחוב זמנהוף, בקרבת התיאטרון. "אמא שלי לא דיברה אתי שנה תמימה בשל כך. היא נורא נעלבה, חשה שזו בושה גדולה, מכיוון שבתקופה ההיא זה היה מאוד לא מקובל ולא הולם לעזוב את בית הוריך אם לא התחתנת עדיין. אבל רציתי להיות עצמאית ולנהל את חיי בנפרד. הרווחתי 500 לירות בחודש. שכר הדירה לבדו עמד על 350 לירות ויחד עם הוצאות על מים, חשמל וגז הגיע ל-400 לירות, כך שנשארו לי 100 לירות לכל השאר – בעיקר אוכל ואוטובוסים. נאלצתי להיות מאוד מחושבת ומאוד נהניתי מכך".

נהנית? זה נשמע יותר כמו הסיוט של סטודנט ממוצע 

"תמיד חלמתי להיהפך לאמנית ענייה כי זה נראה לי מאוד רומנטי, והגשמתי את החלום. הייתי עוברת למשל בסטקייה בדרך מהתיאטרון הביתה כל יום וקונה קצת חומוס וסלט כי לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מכך. הבעלים שם לב לכך שאני קונה במשורה והחל להכניס לי לשקית קצת יותר אוכל ופינוקים נוספים. גדלתי ביפו, ובהמשך בבת ים, אז עבורי המעבר היה בהחלט לעיר הגדולה. התרגשתי לפסוע ליד כסית וכל שאר ציוני התרבות של אז.

בתקופתנו, האידיאל היה להיות עני ועשיר רוחנית. ואולם הדור הזה נולד לחברה חומרנית. אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות עני. אז היו בעיקר ערכים רוחניים. היה לי ג'ינס אחד וכמה טי-שירטים והלכתי ברחוב הכי מאושרת בעולם – הייתי עצמאית, שחקנית, חסרת כסף – ולא הייתי צריכה יותר מכך. לא חשבתי על כך שצריך כי לאף אחד לא היה כסף".

היום זה לא בדיוק נראה ככה

"אני לא רוצה להודות בכך שהערכים החומריים מנתבים את הלך הרוח של העולם, אבל זו עובדה. הדור שלנו התעשר ושמן. אנחנו חטאנו: נהפכנו לחומרנים וגידלנו ילדים שגדלו למציאות כזו – אבל היום אין להם כסף לחיות בצורת החיים החומרנית שאליה הם התרגלו".

לדברי אליאן, המשבר הכלכלי העולמי הביא למצב אבסורדי שבו ילדים לא יכולים להרשות לעצמם לעזוב את הבית בכל העולם, אך בד בבד זהו גם תוצר של הערכים החומריים שעליהם גדל דור ילדיה. "כשהיינו צעירים היינו קונים בקבוק קוניאק 777, יושבים על חוף הים ומתכננים לשנות את העולם - זה נחשב עבורנו לבילוי האולטימטיבי. אז לא היו לנו מכוניות ולא ישבנו במסעדות או בברים. כשהתחתנתי עם ששי זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישבתי במסעדה. היום אם אין לך מכונית ואתה לא יושב בבתי קפה, במסעדות ובברים כמה פעמים בשבוע אתה לא נחשב".

עם זאת, אליאן מאמינה כי גידלה את ילדיה כראוי. "זה לא שאני לא עוזרת להם כשצריך, אבל הם מבינים שיש חיים מעבר לכסף, שאפשר לחיות בעולם עשיר רוחנית ולהיות מאושרים".

לקשת ואליאן שני ילדים: אריאל ומאי. גם היא, כמו הוריה, נאלצה להיפרד מבנה הבכור כבר בגיל 23, כשעזב את הבית לטובת פאריס כדי ללמוד שם מוסיקה וסאונד. "הוא חי שם שלוש שנים. היה לי מאוד קשה כי אני מעין אימא אווזה, אבל הבנתי את הרצון שלו למרחב ולהגדיר את עצמו כאדם נפרד מאתנו ולא כ'בן של..'. שמחתי שיש לי את הכוחות לעודד אותו ולשחרר. כשנה אחרי שחזר הוא התחתן, ולפני כשנה הוא ואשתו נסעו ללוס אנג'לס כדי להתפתח כמוזיקאים. אשתו היא זמרת ויש משהו נורא נכון בנסיעה הזו - להרגיש תרבות אחרת ולהתעשר ממנה".

איך התמודדת עם הרצון שלו לעזוב את הארץ?

"הייתי מאוד חצויה. מצד אחד אני רוצה להחזיק אותו קרוב אלי, אך מצד שני אני רוצה שיפרח. הורות היא דבר מאוד מסובך - הדבר הכי קשה בה הוא היכולת לדעת לשחרר. אני מאוד גאה על כך שיש לו אופי ושהוא יודע לקום וללכת, מכיוון שהבית יכול להיות נוח מאוד. בפאריס היה לו מאוד קשה, מפני שהוא היה צריך לפרנס את עצמו תוך כדי לימודים וללמוד שפה חדשה, אבל הוא בחר לעשות זאת על אף הקשיים. גם היום אריאל ואשתו חיים בלוס אנג'לס כמו אמנים עניים ומחושבים - וזה נהדר". לראיה, שניהם פנו למקצועות אמנותיים ולא פרקטיים בעליל, ואליאן תומכת בבחירותיהם בלב שלם.

בני הזוג גרים ברמת אביב הירוקה יחד עם בתם הקטנה מאי, 23, ולדברי אליאן הבית מספיק גדול ומחולק כדי שלמאי תהיה תחושת פרטיות. "מאי לומדת משחק בניסן נתיב, כך שיש לה שלוש שנים שבהן היא לא מתכוונת לעזוב את הבית. בתקופת לימודים, ובמיוחד כאלה אינטנסיביים, יש משהו מאוד נוח להיות בבית. בתום הלימודים היא בטח תעזוב ואני אקבל את זה".

יהיה לך קשה עם זה?

"התפקיד שלנו כהורים הוא לדעת לצייד אותם בכל מה שצריך כדי להתחיל בחיים משלהם. הילדים שלי למדו מהר מאוד שבתקופות שבהן אני עובדת הרבה, הם צריכים לדאוג לעצמם. אם מישהו מהם רעב הוא מכין אוכל. היום אני מכינה למאי אוכל כשיש לי זמן, גם כדי שתיקח לבית הספר, אבל כשהיא היתה קטנה היא ידעה להכין לעצמה סנדוויץ' לבית הספר כשהיתה צריכה. שניהם מאוד עצמאים - הם קיבלו זאת מאתנו".

ואולם על אף הקושי לשחרר את הילדים ולתת להם לפרוש כנפיים ולעוף, אליאן מודה שיש משהו נעים במחשבה על כך שכשייוותרו לבד כזוג סוף סוף יקבלו את חייהם בחזרה. "כשאתה ילד אתה צריך ללכת לבית הספר ויש לך מטלות ואחריות כלפי ההורים, אחר כך מתחתנים ומביאים ילדים ואז אתה עושה דברים למענם ויש לך מטלות שקשורות בחיי המשפחה. אז הטבע דאג לתקופת חיים שבה אתה מקבל שוב את החירות שלך ואז לא צריך לעשות דברים בשביל מישהו אחר כל הזמן. עדיין לא חוויתי זאת, אבל אני מתארת לעצמי שיש בכך משהו נעים. מה שכן, אתה לעולם לא מפסיק לדאוג לילדים, לשאול אם אכלו, גם כשהם בוגרים. זה מן אינסטינקט חייתי כזה, הם לעולם יישארו הילדים שלי, בכל גיל".

שני הילדים שלך בחרו ללכת בדרך אומנותית. עודדתם אותם לזה?

"מצד אחד אני יודעת שזה מקצוע נורא קשה ולא פרקטי, אך מצד שני אני יודעת כמה אושר יש בשניות הבודדות שבהן אתה מגיע לזיקוק האמתי שלך כאמן. לפחות הם מגיעים למקצוע מפוכחים, מכיוון שהם ראו את הקושי שהוריהם חוו והם יודעים שזה מקצוע שצריך ללמוד אותו. אבל החרדה שמלווה אותך מפני שאתה רוצה שלילד שלך יהיה קל לא פוסקת. אני יודעת שטוב זה יהיה, אבל בטח לא קל. זה יכול לכאוב והרבה פעמים אתה חרד לפרנסה, אבל  הייתי צריכה להגיד לעצמי: תפסיקי להיות פולנייה. יהיו רגעים קשים ונפילות כואבות, אבל בשביל רגעי האושר הקטנים זה שווה".

בטח תמיד שואלים אותך את זה, אבל בכל זאת: איך זה לחיות שני אומנים באותו הבית?

"אנחנו עובדים באותן השעות, בעיקר בערבים, וגם יש הבנה למצוקות – רק הוא יכול להבין כמה אני היסטרית לפני פרמיירה. אבל אצלנו זה גם היה ממודר יותר כי הוא יותר זמר משחקן ואני יותר שחקנית תיאטרון. נכון שהתחברנו יחד בסרטים ובתוכניות לילדים, אבל אנחנו לא בדיוק כמו שני שחקנים. בהיבט הכלכלי זה יותר בעייתי כי אין עוגן של עבודה קבועה אצל אחד מבני הזוג. אנחנו גם מתחלקים בכל המטלות שווה בשווה: מי שלא עובד באותו יום צריך לבצע את המטלות היום-יומיות בבית. תמיד אמרנו שקודם כל חשובים החיים ואז הקריירה, אז גם עשינו ויתורים כשצריך: בתחילת שנות נישואינו ששי ויתר על נסיעה לפאריס מפני שידע שלא יהיה לי מה לעשות, ואני ויתרתי על נסיעה להוליווד בהמשך הקריירה שלי מאותה הסיבה".