יומן אוגנדה: האם ילד יכול להטריד אותך מינית?

אם יש משהו שהבטחתי לעצמי לפני הנסיעה הוא לא להיות מחנכת ולא להתנשא על פני אף אחד שאפגוש שם.

עם חינוך נוקשה מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ועם קצת ניסיון חיים, שיננתי לעצמי בראש לזכור מהי תצפית משתתפת, למה התערבות חיצונית של אדם לבן באפריקה יכולה בדרך כלל להרוס, למה מפגש של שעתיים לא משתווה לאינטראקציה בת חצי שנה ולמה אני לא טובה יותר מאף אחד, רק שונה.

בכל מפגש עם האוכלוסייה המקומית (על הראשון מביניהם בבית הספר אפשר לקרוא כאן) לא רק שנמנעתי מלהתערב בנעשה, אלא שגם השמעתי את דעתי בקול רם: "אל תתנו להם אוכל, הם לא קבצנים", "אל תלמדו אותם שירים בעברית, עדיף שתלמדו שיר שלהם", "אל תצלמו אותם", "אל תחלקו להם משרוקיות", אל ואל ואל ואל.

רק אל תקראו להם "חמודים". צילום: איה יוסף

לא אתפלא עם עליתי לכמה מחברות המשלחת על העצבים. ואולי גם די בצדק. אבל הייתי אחוזת מטרה ברורה: לא להתערב במה שנעשה פה.
 

רק שדבר אחד אולי שכחתי. שעם כל הרצון להגן ולשמור "עליהם" אני שומרת גם עלי. ולפעמים, כל מה שאישה צעירה צריכה באפריקה זה ההפך מהגנה. זאת היכולת להפוך לפגיעה, להפוך לשונה, אפילו לפעם אחת, להפוך למישהי פחות טובה מאחרים.

וכאן אנחנו כבר נכנסות לדיון שרבים מפחדים לדבר עליו (גברים, אם אתם קוראים את הפוסט הזה במקרה, בבקשה אל תעצרו כאן, בבקשה תמשיכו עוד קצת, אני מבטיחה שלא יהיו פה ניתוחי אופי ושיחות של בנות. תישארו עוד קצת... פלייייז). בקיצור כאן אנחנו כבר נכנסות לדיון שרבים מפחדים לדבר עליו: מתי את הופכת לפגיעה, מתי את הופכת לקורבן, ומתי את אפילו צריכה לאפשר לעצמך להיפגע.

שימו לב לאישה שסוחבת שתי גיגיות סרדינים על הראש. צילום: איה יוסף

גברים, בבקשה אל תפסיקו לקרוא. אני רוצה שתבינו משהו על המשמעות של להיות אישה בעולם הזה.

קפיצה בזמן ובמרחב:

בואו ניסע בזמן לשנת 2007, למסע שלי בהודו. תעלו איתי על הרכבת שנוסעת 33 שעות מהצפון לדרום, משימלה לכולכתה. אבל מה, יש לכם מזל די רע, כי במקום לקנות כרטיס בקרון התיירים, התבלבלתי וקניתי כרטיס רגיל לגמרי עם האוכלוסייה המקומית. הלילה למשל, על הספסל שמתחתיי ישנים אמא אבא ושלושה ילדים. כולם על ספסל אחד. לא נורא, חוויה.

מגיע הבוקר, בבוקר כולם יושבים על הספסל התחתון. המשפחה ההודית ירדה מתישהו בלילה. ועכשיו עולה אל הקרון איש, נניח בן 45, לבוש כמו כל איש מודרני: מכנסיים מחויטים באפור וחולצה מכופתרת צהובה. אם זכרוני אינו מטעני, הוא גם הרכיב משקפיים.

רק התיישב לידי האיש והוא מוציא מכשיר סלולרי ומתחיל לצפות בסרטים פורנוגרפיים כשלאוזנו מחוברת אוזנייה. אני לא מדמיינת, הוא מטה את המסך לכיווני. דוחף לי אותו בעדינות לשדה הראייה שלי בכל פעם שאני משפילה מבט או מסיטה את העיניים מהחלון. איש מהנוסעים סביב לא יודע מה קורה עכשיו בינינו.

נסביר מחדש את הסיטואציה: הגבר הזה, שאני זרה לו לחלוטין, יושב לידי ברכבת ההודית ורואה סרטים כחולים בפלאפון שלו ומטה את המסך לכיווני.

כך צילמתי את עצמי ברכבת לכולכתה. מנסה להסתכל רק החוצה

מטריד. לא נעים. מעצבן. מה עושים לעזאזל במצב כזה? קוראים לכרטיסן? אולי למשטרה? אולי לא לעשות כלום? אולי זה המנהג פה? אולי זה לגיטימי?

הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש באותן חמש שעות (!) שהאיש הזה ישב לידי. ולא עשיתי כלום. פשוט לא העזתי.

אני חושבת שבמונחים מערביים אפשר לקרוא לזה הטרדה מינית.

בחזרה לאוגנדה.

אך יצאנו מבית הספר באזור שמורת מורצ'יסון על ילדיו החמודים ושלטי המלריה המפחידים שבו ואנחנו בדרך לכפר דייגים. אם המונח "כפר דייגים" גורם לכם לחשוב על מסעדות דגים קטנות שבהם שותים אוזו ועראק אגב נשנוש סרדינים וקניית מזכרות ? אנא חשבו שוב.

צילום: איה יוסף

בתי הכפר הם בקתות בוץ הבנויות מיסודות ענפי במבוק ומכוסות גג העשוי קש ועמיד לגשם ולשמש. בקצה הכפר ? אגם. ממנו שולים מדי יום הגברים רשתות ועליהן אינספור סרדינים.

נשות הכפר מנקות את הדגים מקשקשים כשהן רכונות מעל גיגיות. העבודה מתבצעת בעמידה. זה גם אולי הזמן להתפעל מהגוף המוחזק של הנשים בכפר: גו זקוף ועורף איתן (תוצאה של סחיבת משקלים כבדים על הראש), יכולת מדהימה ליישר את הגב ב-90 מעלות לגוף (תוצאה של רכינה מעל אותן גיגיות) וישבן בולט.

והריח בחינם. צילום: איה יוסף

לאחר ניקוי הדגים מהקשקשים מועברים אלה האחרונים למשטחי עשב ליד האגם לייבוש. צריך להיות שם כדי להבין את עוצמת הריח החזק שעלה מהקרקע.

אנחנו הגענו לאגם בדיוק ביום הכביסה של הכפר, מה שאומר שכולם, נשים, גברים ילדים ותינוקות היו על שפת האגם: מכבסים או עוסקים בייבוש הדגים או מתעניינים בנו, התיירות שהגיעו אל הכפר. ברקע: ציפורי מאראבו ענקיות.

מאראבו מקומי. ממש לידינו. צילום: איה יוסף

אנחנו מסתובבות שם. לא יודעת, אולי 20 דקות אולי יותר. רק אני לא מוצאת את מקומי בסיטואציה הזאת, עם הריח של הדגים ועם הסרדינים המפוזרים בכל מקום. חוזרת לג'יפ ומחכה שכולן יחזרו.

ואז הוא מגיע.

מרימה את הראש לחלון הג'יפ ורואה אותו. הוא אולי בן 13. מסתכל עלי אל תוך העיניים. מצמיד את השפתיים לחלון. דוחף אצבעות אל הפה שלו, עושה תנועות מציצה. אני מנסה להתעלם ומחפשת להתעסק עם משהו בתיק. אבל הוא לא זז משם. עושה תנועת "ז" עם הידיים ומכניס אותן לפה. מורח את הפה שלו על החלון.

הוא היה שם אולי חמש דקות. לא מוריד את המבט שלו ממני. ובכל פעם שאני מסתכלת אל החלון הוא ממשיך עם התנועות, ועם השפתיים ועם המבטים.

רק אז אני מעזה להגיד לו "go away" ולעשות תנועה (קצת מזלזלת) עם היד.

הוא הולך. ואני נשארת.

הבנות נכנסות לג'יפ. אחת מהן מחלקת סוכריות לילדים המקומיים. הוא ביניהם. מקבל סוכריה. בלי לשים לב אני מתפרצת עליה "מה עשית?!". היא לא מבינה מה הסיפור. אני מתנצלת על הצעקה הלא ברורה שלי. ופתאום, בלי שליטה, זה יוצא החוצה. לא אני לא מאלה שבוכות, אני לא מאלה שמתרגשות אני.......... משיכה באף. ועוד אחת.

"הילד הזה עוד יבוא לי בחלומות", אני אומרת בסוף, ומחליטה לחייך. קרה, עבר, נגמר.

אף אחד מהם זה לא הוא. צילום: אוסנת

רק בדרך המחשבות חודרות פנימה: מה רצה להגיד לי הילד הזה? למה בא דווקא אלי? האם הוא רואה בי ישות מינית כמו אותו הודי מבוגר? או שאולי זאת אני שמתאימה לו תיאורים, סיבות ומסובבים עקב התעסקות אנתרופולוגית מוגברת ב"אחר"?

כשנגמר היום, והגענו לריזורט מדהים ביער קיבלה כתבתי ביומן שלי:
"המפגש עם האחר הוא בעצם המפגש עם עצמי. ולא תמיד קל לפגוש את עצמי. לא ברור לי מה ראיתי בילד הזה, ומה הוא ראה בי. ולמה בחרתי להגן עליו ולקחת את האשמה והדמעות על עצמי. מכל הסיפור הזה, הכי קשה היה לי עם תנועת היד המזלזלת שלי, שסימנה לו להתרחק ממני. איך העזתי להתנהג כלפיו ככה? הרי יכולתי לפתוח את החלון כמו טלי ולחלק לו סוכריות או קרקרים, ודאי הייתי מרגישה טוב יותר עם עצמי.
לרגע לא חשבתי שאולי הוא סתם פרחח שחיפש קצת לעצבן ולזכות בתשומת לב של מישהי זרה. מבחינתי אני זאת שפלשתי לטריטוריה שלו. ובארץ הזאת החוקים אחרים. לא יכולתי להתייחס אליו כמו אל ילד עם איך שהוא הסתכל עלי. עם העיניים האלו שתוקעות בי מבט ולא מזיזות אותו. לא מפחדות ממני. כי מי אני בכלל באמצע כפר הדייגים הזה, עם הריח של הסרדינים והציפורים הגדולות ברקע?"

בחזרה לכאן

אני מספרת את הסיפור הזה כי הוא בעצם קורה לנו כל יום. כי כל יום אנחנו מתמודדות עם השאלות האלו של "האם זה היה מכוון נגדי או שאני סתם אוכלת סרט", של "הוא לא באמת התכוון ורק אני פירשתי את זה ככה". ויש לא מעט אנשים מסביבנו שידאגו  גם להגיד "את עושה דרמה מיותרת" (אגב, אני בטוחה שיהיו פה גם כמה אנשים שיגידו את זה עלי ועל המקרה הזה).

לא סתם קשה לנו לנסוע בתחבורה ציבורית יותר מאשר לגברים, לא סתם קשה לנו ללכת בחופשיות ברחוב מבלי שישלחו אלינו ידיים, ועל מה שקורה במשרדים, במעליות, במטבחון או בשעות הנוספות צרה היריעה מלהכיל.

אנחנו יכולות להרחיק עד הודו או אוגנדה. אבל תמיד יהיה מי שיראה בנו טרף קל. ולא פעם, קל לנו להאשים דווקא את עצמנו.