בשנה החולפת הייתי שקועה בעיקר בכתיבה. בקריאה – פחות. כתבתי  בו זמנית את הפרקים האחרונים של הרומן החדש שלי "אהובי הלא ידוע" (כתר) ואת ספר הילדים "ספגטי" (הקיבוץ המאוחד) – שניהם יצאו לאור בו זמנית בימים אלה.

 

עוד ב- Onlife

 

בדרך כלל, בתקופה שאני כותבת, אני בררנית בקריאת ספרים. כשנופל לידי ספר שלא כתוב מספיק טוב, אני חוששת לקרוא אותו שמא הכתיבה הפגומה תדבק בי. כשנופל לידי ספר ממש-ממש טוב, מתעוררת בעיה אחרת: אני כל כך מקנאה שלא אני כתבתי את הספר הנפלא הזה, שאני כל הזמן מחפשת בו פגמים, אורבת למהלכי עלילה לא אמינים, לקלישאות, לניסוחים דהויים ובנאליים, ומרוב קנאה אני לא מצליחה ליהנות מהקריאה.

 

אבל לפעמים ספר פשוט משתלט לי על הנשמה, כובש אותי לגמרי. משאיר אותי מוכת תדהמה. זה מה שקרה לי עם "המחברת הגדולה" (כתר) של אגוטה קריסטוף. הכתיבה של קריסטוף הכניסה אותי להלם.  

 

 

על מה הספר? בעיצומה של מלחמה באירופה שני נערים תאומים נשלחים לבית סבתם בכפר ופוגשים שם את הרוע האנושי בהתגלמותו, את האכזריות, את הכיעור ואת הפרוורטיות.

 

לילה שלם לא הצלחתי לעזוב את הספר. עולמם המסויט של שני הגיבורים הפנט אותי. קריסטוף לפתה לי את הלב בצבתות של מילים, ולחצה. הסופרת ההונגריה הזו מדברת אל הקוראים שלה בשקט, במונוטוניות, במלמול חרישי, אגבי. והכתיבה שלה מרושעת באופן כמעט-פורנוגראפי. המילים שלה יובשניות, מדודות, והן תופסות אותך לא מוכן. תופסות אותך בגרון. חשוף לגמרי.

 

למרות הקנאה ותחושת אפסות שהתעוררו בי מול הכישרון האדיר, לא הצלחתי להימנע מלהתמסר לספר המזעזע הזה טוטאלית. כשאתה מסיים לקרוא אותו, אתה מרגיש מעורער ואומר לעצמך: כנראה, שבני אדם הם כל כך אכזריים שאפילו הילד הקטן והחמוד ביותר שאפגוש הוא בעצם היטלר קטן.

 

בימים אלה יצאו לאור שני ספרים של חנה גולדברג: "אהובי הלא ידוע" (כתר) וספר הילדים "ספגטי" (הקיבוץ המאוחד).