כמעט שנתיים עברו מאז ההפגנה הראשונה של מחאת העגלות, עם הבלונים הצהובים והילדים הצוהלים בשמש, לא מודעים לגודל המצוקה. כמעט שנתיים, שאנחנו בקושי מרגישים, אבל הן ניכרות היטב בילדים שישבו אז בעגלות, והיום הם כבר גדולים יותר, הולכים בעצמם. ומה נשתנה? נעשה יותר גרוע.

 

עוד ב Onlife:

 

משתמשים במילים של המחאה החברתית כדי למכור לי קיצוצים

עדיין אין פתרון מערכתי לתינוקות מגיל שלושה חודשים (תום חופשת לידה) ועד גיל שלוש. עדיין המסגרות הקיימות מתנהלות ללא פיקוח איכותי ועולות הון עתק. עדיין אין תיאום בין המשק לבין מערכת החינוך בימי חופשה, בימי מחלה, בשעות עבודה בלתי נגמרות - העבדות המודרנית כבר כאן. עדיין הקרטלים של מוצרי היסוד לתינוקות עושים קופה על הגב של ההורים הצעירים.

 

עדיין דורסים ורומסים את המשפחות הצעירות לפני כולם, כי אין מי שידאג להם. וזה חוצה מגזרים, חוצה מעמדות, חוצה דתות, חוצה דעות פוליטיות. אז למה בכל זאת הכל יותר גרוע? כי עכשיו הגיעו שיאים חדשים של ציניות אכזרית.

 

מה השתנה? מחאת העגלות בתל אביב ב- 2011 (צילום: Activestills)

 

הם משתמשים במילים של המחאה החברתית כדי למכור לי קיצוצים. הם משתמשים במילים כמו שיוויון ותיקון עוול כדי להסביר קיצוץ של 50% בקצבאות הילדים. הם מדברים על צדק ומנסים להצדיק עליה של המע"מ, ומס הכנסה, וביטול נקודות מס, ועליה בתשלומי הורים. הם משתמשים בתירוץ של עידוד היציאה לעבודה כדי לקצץ בסבסוד המעונות, ומנסים למכור לנו שזה בעצם לטובתנו, ושנחכה רגע, זה כבר יעבור. שנתיים של עצירת נשימה ונוכל לחזור לחיות. אבל מי שחנקו אותו, לא יכול לחזור לחיות.

 

לא מעט ממשפחות מעמד הביניים ששר האוצר יאיר לפיד כל כך אוהב, יתדרדרו לעוני בבת אחת אם התקציב הזה יאושר. אם התקציב הזה יאושר, לא רק שלא תהיה צמיחה, יהיה קיפאון. קיפאון שיוביל למיתון שיהפוך את המצב להרבה יותר גרוע.

 

נצמצם את עצמנו עוד ועוד, עד שניעלם

אנחנו המנוע של המשק. אנחנו, המשפחות הצעירות, יכולים להניע גלגלים של צמיחה. אנחנו אלה שהולכים לקנות לחם וחלב במכולת וסנדלים לילדה, אנחנו אלה שחייבים לשלם על קייטנה בחופשת הקיץ, ושמחליטים אם יש לנו מספיק כסף כדי לנסוע לחופשה בטבריה השנה. ואנחנו נקנה הרבה, הרבה, הרבה פחות. ויותר עסקים קטנים ובינוניים יסגרו, ועובדים יפוטרו.

 

אוהב להגיד שהוא אוהב את מעמד הביניים. יאיר לפיד

 

אנחנו נצמצם עוד ועוד ועוד את עצמנו עד שניעלם. כי אנחנו מרוויחים את אותה המשכורת כמו לפני שנתיים, והאמת היא שגם כמו לפני חמש שנים, אבל אותו כסף קונה הרבה פחות מוצרים. והרבה יותר שירותים שעד היום היו חלק מהזכויות שלנו, כמו ביקור אצל רופא משפחה, יהפכו למשהו שמשלמים עליו בכל פעם. וככה עוד חמישה שקלים פה, ופחות חצי נקודת מס שם, ועוד אחוז שם, ופחות ופחות ופחות והופ! נעלמנו. שקענו אל תוך עצמנו. שקענו אל תוך המינוס. שקענו אל תוך הייאוש.

 

כדי לראות צמיחה במשק צריך לבנות כלכלת תקווה, לא כלכלת ייאוש. תלמדו משהו מנשיא ארה"ב ברק אובמה. אנשים מיואשים, לא יוצאים מהבית ולא מוציאים כסף, ככה נכנסים לקיפאון, ככה נכנסים למיתון, ככה ממשיכים את ההדרדרות ולא עוצרים אותה.

 

והציניות הגדולה מכולן, היא זו שאומרת שאין לנו ברירה. כלכלה היא לא מדע מדויק, אלה לא חוקי טבע ולא משהו שנכתב בעשרת הדברות. כלכלה היא מצג של תפיסת עולם, של השקפה. ותפיסת העולם שלכם לא רואה אותי ממטר.

תגיות