בשבוע שעבר, בזמן שההפגנות במצרים התחילו לתפוס תאוצה, יצאה עיתונאית הולנדית צעירה כדי לסקר את המהומות. רק בת 22, היא ככל הנראה התרגשה מההזדמנות ללכוד פיסת היסטוריה שכזאת, ולהביא את החדשות בזמן אמת לצופים שלה. אבל למפגינים הייתה כנראה תכנית אחרת בשבילה, משום שלפי רשת CNN, העיתונאית הצעירה נאנסה באכזריות על ידי חמישה ממי שהגיעו להילחם על עתיד טוב יותר עבור עצמם.

 

העיתונאית ההולנדית לא הייתה הראשונה לסבול את נחת זרועם של המצרים הזועמים. לפני כשנתיים הייתה זאת לארה לוגן, כתבת רשת CBS, שעברה התקפה מזעזעת על ידי 200 גברים, כולל אונס קבוצתי נורא ומכות רצח.

 

עוד ב Onlife:

 

מטיפים דתיים עודדו את האלימות כנגד נשים

ההפגנות במצרים נגד משטרו של מורסי מוחות על המצב הכלכלי הקשה במדינה, על החוקה הדתית והקיצונית, ומבקשות לקדם את מצרים אל עבר דמוקרטיה. במידה מסוימת זהו סיפורה של תיאוריית האמנה החברתית.

 

 

עיתונאית אמיצה

לארה לוגן, העיתונאית הדרום אפריקאית, מספרת בגילוי לב על התקיפה המינית שעברה בכיכר תחריר.

 

 

לסיפור המלא

 

הראשית היא מצב טבעי של תוהו ובוהו, בו הכל מותר ואיש הישר בעיניו יעשה. ברגע אחד, מבינים האנשים שהחופש המוחלט מביא איתו גם סכנת חיים, ומתאגדים תחת ריבון כלשהו. תמורת מסירת חלק מהחופש שלהם למדינה, הם מקבלים מהריבון הגנה. לא ברור איך מדינה שאזרחיה עניים, ומרגישים שפופים וחסרי אונים, מרשה לעצמה לנהוג עדיין כהתאגדות אלימה ודכאנית כלפי נשים. לא ברור איך מדינה שאזרחיה מבקשים להם עתיד טוב יותר, עושה זאת על ידי הרעת תנאים עבור מחצית מהתושבים בה.

 

תקיפות מיניות הן, כמובן, לא עניין בלעדי של מצרים, אלא נושא חוצה תרבויות. בכל מחאות האביב הערבי ומחאות ה Occupy ברחבי העולם, וגם במחאת הקיץ שלנו ב- 2011, לא היו חסרים מקרים של נשים שסבלו מהטרדות חמורות וחמורות יותר.

 

כיכר תחריר ב- 2011 (צילום מתוך ויקימדיה)

 

נניח שאפשר לקבל את הנימוק לפיו הדרך לדמוקרטיה יכולה לעבור דרך הפיכות אלימות, למרות שיש משהו די מטופש בלחשוב שאפשר להשיג דמוקרטיה בדרכים לא דמוקרטיות. אבל גם אם אפשר, האלימות שמופעלת במהלך ההתפרעויות הללו נגד נשים חורגת גם מעבר להיגיון הזה. היא בעצם מאשרת שוב ושוב כי לא משנה איזו אמנה תיכרת בסופו של דבר בין הריבון לאזרחיו, יש מי שהדם שלהן מותר וחסר ערך. יש מי שלא זכאיות להגנה מצד הריבון או האזרחים, ושגופן הוא רכוש שאפשר לפרוק עליו זעם. מטיפים דתיים במצרים אף הגדילו ועודדו את האלימות כנגד נשים, שהיא – לדבריהם – תוצר של התנהגותן הפרועה.

 

נלחמים נגד דיכוי, ורוצים גם הזדמנות לדכא מישהו אחר

האם כאשר הגברים המצרים חשים חוסר שליטה על גורלם, הם צריכים לשקם את אונם על ידי הרס גופן של נשים? האם נשים אינן חלק מאזרחי המדינה שסובלים מדיכוי, והאם אין להן את הזכות לצאת ולמחות על העוול הזה מבלי להסתכן בעוול נוסף?

 

המהפכה הקודמת במצרים, כמו זאת עכשיו, היא מהלך שעניינו לפרוק מעל גביהם של התושבים את עולו של שלטון דכאני, שעושק את התושבים. אבל מתברר שהתושבים לא רוצים רק להוריד את השלטון מהווריד שלהם, הם גם רוצים את ההזדמנות לדכא מישהו אחר. אחרי הכל, מחאה חברתית זה דבר מאוד יצרי, והבנות האלה שמסתובבות שם רק עושות צרות.

תגיות