הסמארטפון שינה את האנושות יותר מפצצת האטום

ההמצאה שהכי משפיעה על בני האדם, מאז פצצת האטום, היא לא האינטרנט, אלא הסמארטפון. כוחו העצום נובע מכך שהוא משבש את הגבול בין בית וחוץ, ויוצר למעשה חלל חדש: אנשים יושבים באירוע אבל הם לא מתחברים לסביבה. הם לא נמצאים שם, אבל מצד שני הם גם לא בבית. הם נמצאים בסמארטפון.

עוד באון לייף:

·         באייפון יש יותר חיידקים משירותי גברים

·         איך מזיזים את הילדים מהמסכים?

·         פייסבוק: יחסי אהבה שנאה

 המסך צורך מאיתנו עוצמות של קשב שאנחנו לא מצליחים להבין עדיין, ויצביעו על כך המקרים האחרונים של שיכחת התינוקות ברכב, אבל בעוד אנחנו, המבוגרים, נשאבים אל תוך המכשיר מצד אחד, אך מהצד השני גם חוששים ממנו, ובוחרים להתנתק ממנו במצבים מסוימים, הדור הבא שגדל כאן הוא דור של ילדי מסכים.

יש כאן עניין של מדיום ומסר: ההורים חושבים שמה שחשוב הוא המסר, התוכן, מה הילד רואה. ההורה אומר לעצמו שאם הילד רואה נשיונל גאוגרפיק ולא אלימות אז הכול בסדר. כמעט אין טעות גדולה מזאת, כי בעצם – צריך להתמקד במדיום. השהייה של האדם מול המסך היא היא הבעיה, ועל השלכותיה אנחנו עדיין לומדים.

לאחרונה השתתפתי בכנס בינלאומי של החברה הישראלית לרפואת ילדים בקהילה, במסגרתו העברתי הרצאה על חידושים בתחום. באופן טבעי, רופאי ילדים הם הראשונים שמבחינים בסוג חדש של ילדים, הם רואים שיש שינוי אבל מתקשים לשים עליו את האצבע. בסיום ההרצאה ניגשה אלי רופאה מברלין שסיפרה על מטופל שלה, ילד עם דלקת ריאות, שאמו ביקשה לקבל טיפול אנטיביוטי. אותה רופאה הבינה שמדובר בבעיית נשימה אצל ילד שנמצא, כמו רבים אחרים, שעות רבות מול המסך, בלי אוויר צח ובלי תזוזה. אלו תנאים שמחלישים אותו, ולכן אותה רופאה רשמה לו בדיוק את מה שהוא צריך: לצאת החוצה, לשהות מחוץ לבית ולהיות פעיל. הבעיה נפתרה.

אבל הבעיה היא לא רק בריאותית, והיא עמוקה יותר. ב-2011 נתנו עשרה מיליון מרשמים חדשים נגד דיכאון לילדים. האמריקאים, ובעצם רופאים בעולם המערבי בכלל, אוהבים לתת תרופות נגד דיכאון, אבל לא לילדים. הנתונים האלה מצביעים על תופעה רחבה ומשמעותית, ילדים מרגישים שיש להם אלפי חברים בפייסבוק אבל אף חבר באמת, וזה קשה. אני לא אומר שפעם היה יותר טוב, אבל אני יודע שחייבים להתחיל לכבות את המסכים.

ילד ממוצע בכיתה ט' מקבל כ-1500 הודעות בסמארטפון ביום. השיא יכול להגיע גם ל-10,000. האובססיביות הזאת של שליחת הודעות היא בעצם היאחזות של הילדים בקבוצת שייכות. בני האדם, כדי שיהיה להם מקום בעולם – צריכים למצוא משמעות, ולא פעם המשמעות הזאת נוצרת דרך תחושה שאנחנו חלק ממשהו, חלק מקבוצה, שייכים. כך שהצורך של הילדים לשלוח הודעות הוא מובן, אבל הבעיה היא שצורת התקשורת הזאת מחליפה היום בצורה מאד רחבה תקשורת פנים מול פנים.

אפשר לראות את זה בצורה מאד בולטת בבתי הספר. 90 אחוז מהילדים גולשים בזמן השיעור, המורה הכי מדהים לא יכול להיות אטרקטיבי, אבל זה שהשיעורים משעממים – זה לא חדש. מה שמעניין הוא שגם בהפסקה – כולם בטלפון, ואף אחד לא מדבר. מגרשי הספורט ריקים. הילדים יושבים זה לצד זה ומתכתבים. היום, כשילדים כבר לא משחקים בשכונה – ההפסקה בבית הספר היא אחד המקומות הבודדים שמייצרים קבוצת שייכות, וצריך לשמור עליו. כמו בכל תחום – גם בתקשורת, אם אתה לא מתאמן אתה מאבד יכולות חשובות, ובמיוחד יכולת לאינטימיות רגשית.

לאחרונה, כחלק מניסוי, באתי לבניין ציבורי, ובמשך יום שלם עליתי וירדתי במעלית. כשאתה עולה 30 קומות- יש לך פרק זמן קצר עם חבורת זרים, וזה מוזר. חיפשתי דפוסי התנהגות של אנשים במצב הזה, ומצאתי שמבוגרים בני 30 ומעלה נוהגים להישען אחורה ולהסתכל. אבל צעירים פשוט לא מסוגלים לעמוד במבוכה, ורובם מורידים את הראש לטלפון, למרות שבמעלית בכלל אין קליטה.

אנשי מקצוע אחרים בדקו מה קורה במועדונים, ומצאו שאם פעם אנשים היו רוקדים עד הבוקר, אז היום אנשים מתנועעים קלות, עסוקים בלדווח לכולם שהם עכשיו במועדון, שולחים תמונות ואחרי שעתיים חוזרים הביתה.

מה שקורה זה שילדים הפסיקו לחיות, והתחילו לדווח על החיים. הם חיים חיים של מישהו אחר, שהוא עצמם. כל זה גם מסביר את העלייה המטורפת בצריכת אלכוהול אצל צעירים. אני ערכתי מחקר אנתרופולוגי במהלכו ביליתי שנים בגנים ציבוריים, והבנתי שהילדים שותים כדי לדבר. הם לא יודעים לדבר זה עם זה, ואני לא מתכוון להתחיל עם בני המין השני, אלא ממש סתם לדבר.

האחריות למצב וגם הדרך לפיתרון נמצאת, מן הסתם, בידיהם של ההורים, אבל במקרה הזה הם החסם הרציני, משום שהסמארטפון  לקח את הדאגה ההורית הלגיטימית והפך אותה להתמכרות. הילדים כל הזמן מדווחים להורים איפה הם נמצאים. הדיווח המתמיד הזה יוצר אצל ההורים תחושה מזויפת של שליטה, משבש את סדר היום, שהוא מאד חשוב לילדים, ובעיקר – יוצר אצל הילדים חרדות מהעולם, כי כשהילד יודע שהוא צריך לדווח שהגיע הביתה מבית הספר, הוא תופס את הדרך הביתה כמקום מסוכן. הדיווח לא עוזר, בילד זה פוגע – אבל ההורים צריכים להרגיע את ההתמכרות של עצמם, הם מכורים לתחושה של שליטה, שלמעשה אין להם.

בכלל, אנחנו נמצאים בשלב ההיסטריה. כל הזמן מדברים עם ההורים על הסכנות שיש באינטרנט וכל אחד חושב שהלכים לאנוס את הילדים ברשת. כל מאורע כזה מיד מוצף בתקשורת, אבל הסיכוי שילד באמת ייפגש פנים אל פנים עם זר - הוא פחות מאלפית האחוז. ברור שחשוב להיזהר, זה הוראות בטיחות, אבל ההורה כל כך מסומם בתוך הפחד הזה שהוא לא מוצא פתח לתת לילד כלים אמיתיים שיעזרו לו להתמודד עם המדיה, ועם הדרך בה הוא רואה קבוצה חברתית, הדרך בה הוא בוחר חברים.

המצב הזה קיצוני – אבל יש פתרונות.

קודם כל – חשוב ליצור מקומות מפגש אמיתיים עבור הילדים. ילד מכיתה א' צריך לעשות ספורט במסגרת מחוץ לבית הספר, להיות חבר בתנועת נוער או במועדון נוער. פעם ילדים הו כל הזמן מסתובבים, היום נוצר מצב שאם אין אירוע – אין מפגש. העניין הוא שלילדים יש צורך עצום במפגשים, הם פשוט לא מודעים אליו.

מעבר לזה, צריך ליצור מסגרות ותוכניות אקטיביות שמיועדות לסנן לילדים את המסכים. מוסד חינוכי שלא ייכנס לקטע של הבניית מציאות, פשוט לא יהיה רלוונטי. התהליך שאנחנו רואים היום הוא דווקא הפוך – כל העניין של הוראה מתוקשבת. אני לא נגד זה – אבל באיזה שהוא מובן זה גול עצמי. זה מייתר את בית הספר.

וכמובן – צריך להתחיל את השינוי בבית. כדאי ליצור טקסים משפחתיים נטולי סמארטפון – כמו למשל ארוחת ערב, שתהפוך לשעה במהלכה כולם מכבים את הטלפונים, כולל ההורים. גם מבחינת החלל הביתי: בחדר של ילד עד גיל 18 – אין מסך. זה משהו שכבר ידוע ומתחיל להיות מקובל. מעבר לעובדה שזה יגרום לילד לצאת ולעשות דברים, זה גם יעודד אותו פשוט לבהות. בהייה מפתחת תפיסות עולם. מוזר לחשוב על זה, אבל ילדים לא בוהים יותר, וזה מסוכן.