לפני שיצאתי להפגנה הורדתי את כל התכשיטים, לבשתי בגדים שלא אכפת לי להרוס ובאתי בלי תיק. התכוננתי לכל דבר כי לא ידעתי מה יהיה. לא ידעתי אם תהיה אלימות, מעצרים, לא ידעתי ולא היה אכפת לי. הייתי משולחת מטרה, אני הולכת להפגנה בעד השחרור של הפליטים ושום דבר לא יעצור בעדי.

 

עוד באון לייף:

 

כשירדתי מהאוטובוס בתחנת ?כיכר רבין? ירדו איתי עוד מעט אנשים, כשהבטתי לכיכר ראיתי אותה צבועה בשחור. כל כך הרבה קולות ופרצופים, שפות. עמדתי בין כולם, לבנה יחידה יחד עם בן זוגי, והקשבתי לישראלים מדברים. שמעתי את אייל שני מעסיק שוטפי הכלים המהולל מדבר על האהבה שלו כלפיהם, שמעתי פעיל ליכוד מדבר על כך שזה טוב שיישארו כי במקומם יביאו עובדים זרים, ושמעתי אותם. צועקים חופש, צועקים צדק, צועקים את הכאב שלהם. לא יכולתי לצעוק איתם, לא יכולתי להרים את היד, זה לא המקום שלי, זה המקום שלהם. לכמה שעות כיכר רבין הייתה שלהם, ואני הייתי המגוחכת, אני הייתה השונה. הרגשתי מטופשת, כולי מלאה בתחושה של גבורה ורצון להציל, הגאווה שבלהיות החזקה בסיטואציה. אני האזרחית, אני הישראלית שאומרת כן, אני זאת שבאה להילחם איתם. אני האישה הפריווילגית שיכלה להרשות לעצמה להגיע ב-11:00 בבוקר ביום עסקים רגיל כדי להילחם על משהו שחשוב לי.

 

עכשיו אני יודעת על לפחות ארבעה מהם שאיבדו את עבודתם בעקבות השביתה, ואני יודעת שיש כל כך הרבה שהצטרפו אליהם. והם מביטים בי, ילד קטן מגיע לתת לי יד ואני נותנת לו בידיעה שהיד שלי היא גם זו שתסלק אותו מכאן. הממשלה שלי היא זו שעושה לו את זה, ואני הגעתי לכיכר כדי לפגוש אותו ולהרגיע את המצפון שלי. בשלב מסוים התחילו להגיע אנשים לבנים אחרים לאזור שבו הייתי, כולם עם מצלמות, כל אחד מנסה למצוא זווית טובה, אריתראי פוטוגני, או רגע אנושי שחור ומרגש. עמדתי שם מעוקרת, לא הרמתי את היד, לא צעקתי איתם"we want freedom"  כי אני לא צריכה. מלמלתי מתחת לשפה "you are refugees"  ופתאום הבנתי למה אני לא יכולה לצעוק איתם. כי הצעקות שלהם מכוונות אליי, אני המדכאת, אני הכולאת, אני זו שמחזיקה את החופש שלהם בידיים. כל אזרח במדינה שלנו נמצא במצב שלי כרגע. כל אחד ואחת.

 

 

השקרים של הממשלה והשתיקה המסוכנת שלכם

בשתיקתכם ובתמיכתכם במלחמה בפליטים אתם מסכימים לכך שאנשים שלא פשעו ולא הועמדו לדין - ייכלאו. יום אחד תמצאו את עצמכם לבד, כשיבואו לכלוא אתכם

לטור המלא

 

 

אני כועסת, אבל לא על תושבי השכונות, לא על אילתיים, לא על המתגוררים בלוד. 

אלו האנשים שלא עלה בידם להתגורר במקום מסוים בו הפגישה שלהם עם פליט מסתיימת בצלחת שטופה שמגיעה לשולחנם, חיים יומיום בתנאים קשים, במרחב ציבורי בעייתי, תחת פחד, הם למעשה הסוהרים שלנו. הפכנו את תושבי השכונות להיות הסוהרים של כלא הפליטים, הוא זמני כמובן, עד שיעברו לכלא הבא. האנשים שמחוץ לכלא לא יכולים להבין, להכיל, לדמיין, הסוהר הוא זה שמגיע מידי יום ומתמודד עם המציאות, נכון- מצבו טוב משל האסיר, אבל הם שניהם באותו הבניין, בצדדים שונים של הסורגים.

 

אני כועסת על כך שהסיטואציה הזו לא נגרמה בלי יד מכוונת, אוטובוסים של הממשלה הביאו את הפליטים מהגבול ישירות לגינת לוינסקי, סיר הלחץ הזה תוכנן מזמן, וכל הכלים על השולחן זזים לניצחון של הממשלה הנוכחית, הניצחון על שתי האוכלוסיות החלשות בארץ- הפליטים, ותושבי השכונות שמודים לממשלה על האמצעים בהם היא נוקטת כדי לתקן את העוול שהיא עשתה. ווין ווין ואף אחד לא מרוויח. אני כועסת על כך שאם היה אפילו סיכוי קטן שמרכז שוסטר היה הופך לגינת לוינסקי, המאבק של הפליטים לחופש היה הופך ללא רלוונטי. אני כועסת שאלו בדיוק האנשים, אלו שלא יכולים להפסיד, שלא יכולים להיפגע, שלעולם לא יסבלו מהמצב הקיים צועקים על האחרים ?גזענים?, אני כועסת שהעניים תמיד סובלים משינוי, והעשירים תמיד מרוויחים ממנו.  אני כועסת שזו אותה טקטיקה כל הזמן- לקחת אוכלוסייה, להפשיט ממנה את האנושיות ולעשות בה כעולה על רוחנו. 

 

לאנשים יש נטייה לא לחשוב שמשהו נורא יקרה עד שהוא קרה, לא כי הם טיפשים או רעים או לא מודעים, זו פשוט אסטרטגיית הישרדות. אבל משהו נורא קורה כאן עכשיו, משהו שאנחנו מכירים טוב, מונחים שאנחנו משננים מאז הילדות, את השפה הזו אני מכירה. כשהייתי ילדה הייתה לי פסינציה לשואה, וסיפור אחד ספציפי ששבר את לבי כל פעם, ספינת ?סנט לואיס? הספינה המוכרת מלאה ביהודים שהצליחו להפליג מהתופת רק כדי למצוא שכל הארצות סגרו את השערים בפניה, ולא יכלה לעגון בשום מקום. דמיינתי אותם על הספינה, שבים לאירופה, אחרי שסורבו, דמיינתי אותם יורדים מהספינה ולא הצלחתי להבין למה זה קרה. הנאצים היו רעים, זה היה ברור לי בגיל 12, אבל למה למה למה המדינות האחרות היו ?רעות?? למה הן הפנו את הגב לבקשת עזרה כל כך נואשת. עוד היה ברור לי בגיל 12 שבישראל זה בחיים לא היה קורה, כי אנחנו אור לגויים, ואנחנו אנשים טובים, ואנחנו כל כך נדיבים ונחמדים.

 

אנחנו לא חושבים שיקרה משהו נורא עד שהוא כבר קרה, אולי הילדה בת ה-12 שהייתי עדיין מחזיקה מעמד ולא מוכנה להאמין בזה. 

תגיות