מאת: מערכת און לייף

את הקיץ האחרון זוכרים רבים במדינת ישראל כקיץ של מבצע "צוק איתן". אותו מבצע שליווה את כל המדינה במשך כחודש וחצי, התחיל ב-8 ליולי והסתיים ב-26 לאוגוסט. אין אזרח בישראל שלא חווה נגיעה מסוימת לאירועים בימי המבצע; אך אזרחים מסוימים הרגישו על בשרם כל יום, כל שעה וכל דקה של לחימה.

 

עוד באון לייף:

 

בבית קפה קטן, הממוקם במתחם תחנת דלק שבכניסה לקיבוץ כפר עזה, כשלושה קילומטרים בלבד מעזה, נשמו שמונה עובדות ומנהלת אחת כל פיסת מלחמה במשך אותה תקופה. הסיפור, דרך העיניים שלהן, יכול לתאר כשלעצמו, בצורה העוצמתית ביותר, את מה שעברה מרחוק מדינה שלמה. את כל מה שעם ישראל ראה בחדשות, הן ראו במו עיניהן, הרגישו בדם.

 

הימים הראשונים של המבצע כללו ירי ארטילרי מסיבי מעזה למדינת ישראל והפצצות כבדות של חיל האוויר בלב רצועת עזה. בשלב הזה ההיסטריה במדינה הייתה בשיאה. הרקטות הרחיקו עד מרכז הארץ, אך לא הפסיקו לרגע לנחות גם בשטחי עוטף עזה. בית הקפה הקטן, שחווה כבר לא מעט מבצעים צבאיים, לא סגר את שעריו. פיקוד העורף החליט שלא לסגור בתי עסק לא חיוניים; "והעולם כמנהגו נוהג"- אפילו שעשר השניות הנתונות במקרה של אזעקת 'צבע אדום' אינן מספיקות באמת כדי להגיע אל המרחב המוגן שנמצא בתוך סניף חנות הנוחות של תחנת הדלק הסמוכה.

 

 

העובדות הרגישו מיד בהשלכותיה של המלחמה. לקוחותיו הקבועים של בית הקפה הגיעו פחות ופחות, ואת הפרצופים המוכרים החליפו פרצופים חדשים: קצינים בכירים, חיילי מילואים, כתבי חדשות מכל העולם וגם מהארץ. מיותר לציין, שהמלחמה לא הותירה אותן חסרות עבודה, ההפך הוא הנכון. העובדת האחת שבימים כתיקונם החזיקה משמרת שלמה לבד, כבר לא הספיקה. נדרש תגבור של כוח אדם.

 

אך מה יעשו העובדות המפוחדות, שרק הנסיעה לעבודה מרגישה בשבילן כמו עניין של חיים או מוות? שלא נדבר על השהייה בנקודה המפחידה ביותר בארץ. אז בימים הראשונים החליטו רוב העובדות לברוח, להתרחק מכל הרעש. מה שהותיר את מנהלת המקום בבעיה: רק שלוש עובדות הסכימו להמשיך להגיע לעבודה.

 

רותם מנדל (25), עדן שדדי (22) ואורן חמואל (32) נאלצו לתת משמרות כפולות ולשאת על כתפיהן לחץ מוגבר של עבודה אינטנסיבית ומאומצת. מנדל מספרת כי "נשארתי כי הייתי צריכה כסף. המשפחה שלי נשארה בקיבוץ (מפלסים, א"ג), אז לא הרגשתי צורך לברוח. חוץ מזה שהמקום היה תמיד מלא בחיילים אז הרגשתי יותר מוגנת". שדדי מתארת את העומס שחוו בימים הראשונים: "הייתה מלא עבודה, לא ישבנו לדקה במשך 12 שעות משמרת. היה מטורף".

 

 

הדס אוחיון (29), אם לשלוש בנות המתגוררת במושב ברוש, התחילה לנהל את בית הקפה חודשים ספורים בלבד לפני תחילת המבצע, אך נאלצה להתמודד עם אתגר לא פשוט- ניהול בית קפה תחת אש. "בהתחלה חשבתי שמיותר לפתוח", מספרת אוחיון, "רק חלק מזערי מהצוות הסכים לבוא לעבוד, כל השאר פחדו. הבנתי אותן, אבל הרגשתי שבאחריותי להוות דוגמא. זה לא שלא פחדתי, אבל הפחד הכי גדול שלי היה שהשארתי את הבנות הקטנות שלי בבית, זה הטריד אותי במשך כל הזמן".

 

לאחר שלושה ימים כמעט בלתי אפשריים, חזרה גם יפעת פיורנטינו (24) לעבוד. יפעת מתגוררת באחד הקיבוצים המטווחים ביותר של מבצע "צוק איתן"- קיבוץ נחל עוז. בדומה לשאר העובדות המניע הראשוני לחזרה לעבודה היה הכסף: "הייתי בטוחה שלא ישלמו לנו. אבל גם היה קשה לא להיות בבית, השתגעתי בצפון ורציתי לחזור. בהתחלה פחדתי, אבל לאט לאט התרגלתי".

 

בתור תושבת נחל-עוז נאלצה פיורנטינו פעמים רבות לצאת מהבית הרבה זמן לפני תחילת המשמרת, מהחשש שהכביש יהיה חסום. בנוסף, במקרים מסוימים היא אף נסעה ברכב הפרטי שלה כשהיא חובשת קסדה ושכפ"ץ. "הרבה פעמים העדפתי להיות בעבודה מאשר להיות בבית". השהייה במקום כמו נחל עוז בעת מבצע היא חוויה לא קלה בפני עצמה, אך בשביל פיורנטינו הרגע הכי קשה קרה דווקא שהיא בעצמה לא הייתה שם: "באמצע משמרת קיבלתי הודעה שיש חדירה לקיבוץ וצריך להיכנס למרחבים מוגנים. נכנסתי להיסטריה, לא ידעתי מה לעשות. אם הייתי בבית הייתי יותר רגועה מאשר שהייתי בסניף. לדעת שכולם שם ואין לי מה לעשות עם זה... זה היה הרגע הכי מפחיד בכל המלחמה".

 

עובדות בית הקפה הפסיקו לראות חדשות בטלוויזיה, כבר לא היה בכך צורך. את כל הדיווחים הן קיבלו ממקור ראשון, עוד לפני שהגיעו לחדשות. בין כוס קפה למאפה שקדים, שמעו, גם אם לא במתכוון, שיחות שכנראה לא היו צריכות לשמוע. הסיבה לכך היא שבין הלקוחות הקבועים החדשים ניתן היה למצוא את הפרצופים שכל ישראלי מכיר היטב בזכות מסך הטלוויזיה: רוני דניאל, אלון בן דוד, ניר דבורי, אלמוג בוקר ועוד רבים. לצד בכירי כתבי ישראל, סעדו גם אנשי צבא, כמו למשל דובר צה"ל, תת אלוף מוטי אלמוז וקצינים בכירים נוספים. בית הקפה הפך לחמ"ל משולב ויוצא דופן. לא יהיה מוגזם לומר שרבים מהסיפורים שנצפו בטלוויזיה, נשמעו ברדיו או נקראו בעיתונים, קרמו עור וגידים ממש שם.

 

 

ב-17 ליולי, לאחר ניסיון חדירה של 13 מחבלים דרך מנהרה לקיבוץ סופה,  פתחו כוחות זרוע היבשה של צה"ל בפעולה קרקעית בעזה. את מתחם תחנת הדלק בו נמצא בית הקפה מילאו טנקים, נגמשים, משאיות צבאיות, אמבולנסים, גדודים שלמים של חיילים. מסביב הוצבו מערכים ארטילריים של חיל התותחנים, שהפגיזו בקצב מדוד מסביב לשעון. ענני פודרה כיסו את כל האזור, כך שגם ניקיון אבק בכל רבע שעה נראה כמו פעולה מיותרת. בית קפה בלב ליבו של בסיס צבאי לכל דבר.

 

למרות ההחמרה בלחימה, הפחד מתשלום החשבונות בסוף החודש הכניע בסופו של דבר גם את העובדות העקשניות ביותר, ולאחר שבועיים חזרו בהדרגה לעבוד גם שירלי וייטס (24), נועם כהן (25) ואנוכי. כבר ביום השני לאחר חזרתה לעבודה, חוותה שירלי אירוע מטלטל במיוחד: "זה היה בשעה שש בבוקר, חניתי את הטוסטוס וראיתי התקהלות בחנייה. לא הבנתי מה קרה. ראיתי המון ג'יפים, מסוקים, כמויות של חיילים ואנשים תופסים את הראש ובוכים", מספרת שירלי, "שמעתי מרכב צבאי מישהו צורח בקשר ואף אחד לא הקשיב לו, אז החלטתי להקשיב. לא הבנתי בדיוק מה אמרו שם, אבל אז עבר לידי נגד ושאל מה הם אומרים. אמרתי שאני לא מבינה, אז הוא אמר בקול רועד שהיה לילה קשה ושיש לנו שמונה הרוגים".

 

בדיעבד הסתבר שבלילה הזה התפתח אחד הקרבות הקשים ביותר של מבצע "צוק איתן" ושנהרגו שלושה עשר חיילים, ולא שמונה. "לא הבנתי למה מספרים לי דברים שאני לא צריכה לשמוע, מאיפה הם יודעים מה אני אעשה עם המידע הזה?", ממשיכה שירלי לספר, "המסוקים המשיכו להגיע וכל הזמן הגיעו עוד חיילים עם אלונקות וסחבו עוד פצועים ועוד הרוגים. ואז זה נגמר, בבת אחת. זה היה הכי סוריאליסטי. לא הצלחתי להבין איך אני אמורה עכשיו לפתוח יום עבודה כרגיל".

 

 

עם כל הפחד, החשש והרגשת הנטישה מצד המדינה, זכו העובדות למספר רגעים של אור, רגעים שנתנו להן את המוטיבציה להגיע לעוד יום של עבודה בלב המלחמה. המניע הפסיק להיות הכסף. כעת, מה שהניע את העובדות היו החיילים. "הרגעים שהכי ריגשו אותי היו הרגעים בהם באו חיילים וסיפרו לי חוויות" מספרת פיורנטינו, "כנראה לא היה להם כל כך את מי לשתף, אז הם דיברו איתנו.  למשל, היה קצין אחד שבדיוק יצא מעזה. הוא סיפר לי למה ולמי הוא התגעגע ומה היה לו קשה".

 

גם שירלי חוותה רגע מיוחד עם אחד החיילים: "ערב אחד נכנס חייל של גולני והזמין עוגה. הוצאתי את העוגה, קישטתי אותה ורציתי להגיש לו, אבל הוא התעקש לקחת אותה לבד. כשהוא סיים ויצאתי לעשן, הוא התיישב לידי. שאלתי אותו 'מה יושב עליך?' , הוא אמר שהוא לא היה בפנים אבל שכמה חברים שלו מתו בעזה. השתתפתי בצערו ושאלתי איך אני יכולה לשמח אותו. הוא ענה שכבר שימחתי אותו עם החיוך והעוגה ושזה הרגע הכי שמח שהיה לו בשבוע האחרון". מתקשה להסתיר את התרגשותה, ממשיכה שירלי ואומרת: "הוא היה כל כך חמוד, הכי מרגש שהכרתי. הוא היה נקודת המפנה שלי, שבה הבנתי למה אני באה לעבוד במקום הזה בזמן המלחמה".

 

החיילים התשושים שיצאו מעזה מצאו בבית הקפה פינה מנחמת ומרגיעה. עובדות בית הקפה הבינו מיום ליום שגם להן תפקיד חשוב במלחמה. "אני זוכרת שני חיילים שישבו ושתו קפה", מספרת אוחיון, "המקום היה מפוצץ ופתאום שמנו לב שהם נעלמו. לא הבנו איפה הם, אבל פתאום ראינו אותם ישנים על הרצפה בתוך הסניף. נתנו להם להמשיך לישון".

 

מימין לשמאל: שירלי וייטס, ארן גורן, יפעת פיורנטינו ונטע שחר

 

והיה גם סיפור אחד שאותו חוו בהמשכים כל העובדות: "זה התחיל כשיום אחד שמענו צעקות בחוץ. יצאנו וראינו אישה שעומדת וצועקת על כל קצין שעובר, זוטר או בכיר. היא הייתה בסערת רגשות אז הבאנו לה כוס מים וגם קפה ועוגה. מסתבר שבתוך גל השמועות שרץ ב'ווטסאפ' הופיע השם של הבן שלה כהרוג, זה לא היה נכון, אבל היא הגיעה עד עזה כדי לראות את הבן שלה בעיניים", מספרת שירלי. אותה אם לא הלכה מבית הקפה במשך כמה ימים, היא נכנסה לאמוק של ממש. מדי פעם הבטיחו לה שהנה, מוציאים לה את הבן מעזה והיא יכולה להירגע, והיא האמינה לכל הבטחה. בסופו של דבר זה קרה. הוציאו את הבן, הם נפגשו והתחבקו וגם נסעו ביחד הביתה. אבל דווקא את רגע האמת, פספסו העובדות בתוך גל של עבודה.

 

בשלישי לאוגוסט יצאו הכוחות הרגליים מעזה ויצאה לדרכה הפסקת האש הראשונה, שהייתה אמורה להימשך 24 שעות. הפסקת האש, כידוע, לא החזיקה מעמד וירי הרקטות נמשך. עד לסוף אותו חודש הירי הרקטי ארוך הטווח אמנם לא הפסיק, אך שכנינו בחמאס החליטו להתרכז דווקא בירי הפצמ"רים קצרי הטווח שנוחתים ללא התראה בשטחים הסמוכים ביותר לרצועה. בשלב הזה השהייה בבית קפה שנמצא במתחם תחנת דלק כשלושה קילומטרים מעזה, הפכה מסוכנת ומבעיתה כפליים.

ביום שישי ה-22 לאוגוסט, פצמ"ר קטלני אחד שנפל בקיבוץ נחל עוז הסמוך, נטל את חייו של דניאל טרגרמן ז"ל. ילד בן 4. "ברגע שדניאל נהרג כל התמונה השתנתה", מספרת אוחיון, "גם הלקוחות המעטים שהיו כבר לא הגיעו. המצב רוח היה נורא ירוד. היה על הפנים". ביום שאחרי אותו אירוע בית הקפה נסגר כבר בשעה 16:00, וביומיים שאחריו היה סגור לגמרי. קולות הפצמ"רים לא שכחו, ובכל זאת נדמה שהזמן עצר מלכת, שקט ודממה של אבל עטפו את האזור כולו.

 

ולמרות הכל, כמו שאומרת הקלישאה: השגרה חזקה מהכל. בית הקפה נפתח מחדש והמשיך לעבוד במתכונת מלחמה: אף עובדת לא נשארת לבד בשום שלב ביום, והמקום נסגר קצת מוקדם יותר מביום רגיל. הלקוחות הקבועים החלו לחזור טיפין טיפין, אך הבעות הפנים העידו על הצלקת שכנראה לא תגליד לעולם. " אני זוכרת את דקלה (אחת הלקוחות הקבועות של בית הקפה, א"ג). התרגלתי לראות אותה כל יום, אז יכולתי לראות את השינוי. ראיתי איך המצב רוח שלה התדרדר. רואים את זה עד היום", נזכרת אוחיון.

 

העובדת היחידה שלא חזרה לעבוד כמעט לאורך כל זמן הלחימה היא נטע שחר (27), סטודנטית במכללת ספיר שמתגוררת בזמן הלימודים בכפר עזה, אך הוריה מתגוררים בקיבוץ תל יצחק שבמרכז: "עזבתי שלושה ימים אחרי שהתחיל המבצע, כי היה לי לחץ מהבית. אני גרה לבד ואין לי רכב, נהיה מפחיד ומסוכן ללכת ברגל לעבודה". עוד מספרת שחר כי "המצב השפיע עליי ועשה לי לא טוב, היו לי ממש בלאגנים בבטן. העדפתי להתרחק מהאזור".

 

בכל פעם שהוכרזה הפסקת אש, חזרה שחר  לדירתה שבכפר עזה, בתקווה לזכות בקצת שקט ושגרה. "בימים שכן הייתי לא היה כיף אבל משום מה זה היה יותר קל שהייתי פה. הייתי יותר רגועה. זה אבסורד אבל איכשהו זה הקל עליי שידעתי בדיוק מה קורה. כשהייתי בבית של ההורים שלי אנשים לא ממש חיו את זה, לא ממש הבינו", מספרת שחר, "אבל לפעמים גם להיות רחוק זה לא קל. לא הייתי שם פיזית, אבל הלב שלי היה עם הבנות, חשבתי עליהן כל הזמן. דיברנו המון בטלפון והתעדכנתי במצבן כמה פעמים ביום. זה הטריד אותי, זה אחד הדברים שהיו לי הכי קשים שלא הייתי פה - לדעת שהחברות שלי שם".

 

באחד הימים שכבר הגיעה לעבודה, הבינה שחר מהר מאוד מדוע בחרה להתרחק: "באחת המשמרות היחידות שעשיתי בזמן המבצע נפל הקסאם שפצע את נחמי פז (מנכ"ל מכללת ספיר, א"ג). הוא נפל ממש מול הבית קפה. הייתה התראה של 'צבע אדום', אבל שמענו את הבום עוד לפני שהספקנו להיכנס למרחב המוגן", משחזרת שחר את הרגע המבהיל. "היו משמרות של 7 צבע אדום ואפילו יותר, זה היה בלתי נסבל".

 

ב-26 לאוגוסט הוכרזה הפסקת האש האחרונה, והשאירה רבים עם טעם מר בפה.

ההרגשה שנותרה הייתה שהלחימה לא מיצתה עצמה ושהסבב הבא מחכה ממש מעבר לפינה. ומצד שני, בית הקפה הקטן חזר לקדמותו: בלי טנקים ומשאיות, בלי גדודים שלמים של חיילים ובלי עשרות הכתבים ש"תפסו את כל השולחנות ולא השאירו טיפים". לעובדות בית הקפה היו כל כך הרבה סיפורים לספר, כל כך הרבה זכרונות, חוויות ורגשות שיישארו לנצח חקוקים בנפשן. היריעה קצרה מלהכיל את כולם. במובנים רבים אפשר לומר שהעובדות האלו לחמו בעצמן במבצע "צוק איתן". הן לחמו בעורף ובחזית. ולא רק בשביל הכסף, בעיקר בשביל החיילים.

תגיות