"זה הכל חינוך מהבית", זה המשפט שחוזר על עצמו מהרגע שבו פורסמה הקלטת בה נשמע יאיר נתניהו מדבר כאחרון הערסים. "מה שזרעת הוא מה שתקצור", זאת הטענה הנפוצה כשזה מגיע להישגי והצלחות של ילדים. זה נכון, מאוד נכון, ברוב המקרים האדם הוא תבנית נוף מולדתו. אבל יש גם מקרים שלא וחשוב וכדאי שנזכור זאת דווקא בימים בהם מתקיים דיון ציבורי עמוק ונוקב על ילדים והורות.

יש הורים נהדרים שעושים הכל למען ילדיהם. שמעניקים חום ואהבה ותמיכה וגיבוי, שמשתדלים ומנסים ומתאמצים. הם הורים "טובים" ע"פ כל קריטריון, ע"פ כל  פרמטר. ובכל זאת משהו קורה, משהו משתבש, הילד או הילדה לא מתנהגים כפי שמצופה מהם. הם עושים דברים שאסור להם לעשות, מותחים את הגבולות, מאתגרים את ההורים ואת המערכת ולחלוטין לא "מתאימים" לפרופיל המשפחתי. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים "איך הוא יצא ככה, ההורים שלו כאלה שקטים" או "היא כל כך שונה מאמא שלה". אנחנו מסתכלים על אנשים צעירים, מחפשים בהם את הבית וההורים והסביבה, ולא מוצאים. ואם זה קיים אז זה בשוליים. העניין הוא שבדרך כלל זה נאמר בקונטקסט חיובי, שחקנית מצליחה שהוריה אנשי עמל ומעולם לא נחשפו לתיאטרון. יזם מצליח שהוריו היו אנשי צווארון כחול וגדל בסביבה צנועה ואפורה.

כשזה אחר ומצליח, אז אנחנו לא רק מקבלים את זה אלא מתפעלים: איך הבחור הזה, שגדל בכלום, שמעולם לא נחשף בבית לתרבות/אמנות/ספרות כותב כל כך נפלא, מדבר ארבע שפות ומבין את החיים ככה שהוא כותב אותנו טוב יותר משאנחנו את עצמנו? כיצד זה ייתכן שהבחורה הזאת, שגדלה עם אם חד הורית שכמעט ולא היתה בבית ונאלצה לטפל באחיה הקטנים הפכה לרופאה בעלת שם עולמי? סיפורי ההצלחה היפים והמשמעותיים ביותר הם של אנשים שהצליחו להשאיר את המקום שבו הם גדלו מאחור, להתגבר עליו: הנשיא לשעבר ברק אובמה, שחקן הכדורסל המצליח בעולם לברון ג'יימס, שחקנית הקולנוע פרנסס מקדורמנד שזכתה רק לפני יומיים בפרס גלובוס הזהב, הם לא תבנית נוף מולדתם. הם אלו שהחינוך בבית (או היעדרו), שהסיטואציה, שהמקום בו גדלו והחוסר יצקו בהם כוחות וגרמו להם לרצות להיות אחרים. לחיות אחרת.

ברק אובמה

לא תבנית נוף מולדתו. ברק אובמה

אבל כשזה לא מצליח זה נורא. וזה גורם הרבה מאוד כאב להרבה משפחות, ספות הפסיכולוגים מלאות בהורים ששואלים את עצמם איפה טעינו. שמסתכלים על הילד או הילדה שלהם ולא מבינים איך זה קרה, איפה היה הרגע שבו הכל השתבש, הכל קרס. הורים למכורים, לדיכאוניים, לאנשים שלא מסוגלים להתמיד בעבודה או ביחסים, אנשים נורמטיביים שהילדים שלהם התאהבו באדם הלא נכון, חברו לאנשים מסוימים, היו יותר חלשים ואפשרו לפגוע בהם, אלף ואחד סיפורים שלא קשורים לחינוך שאדם קיבל בבית.

זאת תחושה איומה להיות במקום הזה שבו אתה כבר לא משפיע על הילד שלך. שאתה נלחם ונלחם וזה לא עובד. שאתה מבקש עזרה, שאתה מספק אותה ובכל זאת ידך קצרה מלהושיע. כי משהו שם, במנגנון שלו, של צלמך ודמותך, פשוט עובד אחרת.

ואתה שופט את עצמך. והסביבה שופטת אותך. וכולם מחפשים מה דפוק בך, הרי לא ייתכן שזה קרה סתם ככה, שהילד שלך כזה כי ככה. בטוח לא עשית משהו נכון, אין מצב שעשית כל מה שאפשר ובכל זאת הילד שלך לא בסדר. אם אין לקות פיסית ואין בעיה בבית הכל חייב להיות טוב, לעבוד כמו שצריך.

וזה לא נכון. כי יש מקרים שבהם אדם לא רוצה לעזור לעצמו ולא מבין מה הבעיה, בכלל. ויש מקרים שבהם לא משנה מה תעשה, האדם שנושא את המטען הגנטי שלך ושל העזר שכנגדך פשוט לא רוצה עזרה, מתכחש לך, נושא עמו משהו שאין לך ובך את הכלים להתמודד אתו. זה לא עושה אותך הורה רע, זה עושה את המציאות קשה ובלתי נסבלת ומלאה ברגשות אשם.

אחת הסיבות שאנחנו שופטים הורים אחרים היא שעל ידי כך אנחנו יכולים להעניק לעצמנו צל"ש. הילד שלנו לא מושלם, יש לנו ספקות לגבי ההורות שלנו, ואז מגיעה משפחה שמצבה הרבה יותר גרוע משלנו ולידה אנחנו מופת והצלחה מסחררת. ההשוואה משקיטה את מצפוננו, מקלה עלינו את ההתמודדות עם החולשות שלנו. כשאנחנו משווים אנחנו הרבה פחות רואים אחרים והרבה יותר את עצמנו.

 יאיר נתניהו והוריו

לייק פאטר, לייק סאן. יאיר נתניהו והוריו

אבל בתכלס יש מקרים שהשיפוטיות הזאת לא הוגנת כי אף אחד לא אשם. הילד שלכם והילד של מישהו אחר יחוו את אותה חוויה וכל אחד יצא ממנה אחרת. וגם אם תתמודדו בדיוק באותו אופן כמו משפחה אחרת יש סיכוי שהילד שלכם ייפגע יותר. וכל מהלך חייו ישתנה, גם מהלך חייכם.

במקרה של יאיר נתניהו מדובר במישהו שבטוח שהכל מגיע לו, בחור צעיר ומפונק שמקבל לגיטימציה לעשות הכל. ברור שיש משהו מאוד רקוב בבחור בגילו שחי עם הוריו, לא עובד ומסתובב בעולם בתחושה שהוא אלוהים. שמשתמש ברכוש ציבורי ובפריווילגיות שמעמדו מעניק לו באופן הדוחה והמכוער ביותר. כן, במקרה שלפנינו קיים מעבר לחשד סביר שלבית שבו גדל יש השפעה עצומה על מי ומה שהוא, כבר נחשפנו למקרים בהם ההורים שלו שידרו לנו שהם בכלל עושים לנו טובה, שהם משפחת מלוכה. אבל עדיין, ולמרות שלבית יש השפעה עצומה על מי ומה שאנחנו, יש גם מקרים אחרים, מקרים שבהם מוטב שלא לשפוט את ההורים. זה קשה, זה פחות מקובל – אך ראוי שנזכור זאת.