שלוש בנות אני מגדלת. איה מסיימת בימים אלו כיתה י"ב. אביגיל מסיימת כיתה ח' ואלונה, הצעירה מסיימת כיתה ג'. הבנות שלי גדלות בבית פמיניסטי מודע. יש אצלנו שיח פתוח על גוף, על מיניות, על תבונה ורגישות. ברור לי שתפקידנו כהורים הוא לבנות לילדות שלנו את עמוד השדרה החברתי ערכי בכל יום מחדש בעולם בו בכל אחת מהזירות בה הן מתנהלות, יהיו מי שינסו להחליש אותו ואותן במסרים אנטי שוויוניים.

המשפחה שלנו חיה בהרצליה בסביבה חילונית ומסורתית, הבנות לומדות בחינוך הממלכתי ציבורי, פעילות בצופים, מבלות המון בים. לכאורה סביבה בה אמור להיות אולי קצת קל יותר כי מרווח החירויות אולי רחב יותר. ובכל פעם אנחנו מופתעים מחדש.

הקיץ הגיע ויחד איתו חזר התקף החרדה של מערכת החינוך מפני אורך המכנסיים ומה שהוא יכול לעשות לבנות ישראל החסודות ולבני ישראל האומללים והחרדה הו חלחלה גם אלינו, מסתבר.

השבוע גיליתי, כפי שפורסם באון לייף,  שביחד עם ערים נוספות באזור השרון גם אצלנו עולה הדרישה מילדות בגיל 8-9 ללבוש מכנסיים עד לברך. בין אם בטיעונים של אי נוחות בשיעור ספורט, בין אם בכל מיני טיעונים על חוסר התאמה.

מה שבאמת חסר כנראה למערכת הם כלים. איך להתמודד עם הצורך ללמד ילדים וילדות לכבד את עצמם ואת החברות והחברים שלהם.

כשהבנו שמשהו מתחיל להתרחש גם אצלנו שאלתי את אלונה האם נאמר להם/ן משהו בכיתה. היא סיפרה שהמחנכת אמרה שצריך מעכשיו ללבוש מכנסיים מתחת לברך.

"אבל אמא, זו נראתה לי הוראה מוזרה אז התעלמתי ממנה". בסך הכל הגיוני.

הבנות מדווחות על מסדרי אורך רנדומליים, על עצירה בשער, על הערות שמביאות לבכי. הורים מדווחים שהילדות מתחילות ללבוש מכנסיים ארוכים בימי החום של יוני.

ומה שהכי מצער הוא שכאשר בית ספר מתעסק באורך מכנסיים הוא מייצר דיון אינטנסיבי במיניות דווקא כאשר מטרתו למנוע קיומו של דיון כזה. באופן פרדוקסלי הוא מייצר רעשים בלתי פוסקים המסיתים את תשומת הלב מהנושאים המרכזיים בהם אמור לעסוק המוסד הלימודי.

שלוש בנות אני מגדלת. שתיים מהן כבר פחות משתפות פעולה עם ניסיונות ההמרדה שלי. השלישית, לשמחתי, עדיין כן. וכך, צעדנו ביום שישי בבוקר, אלונה ואני, לבית הספר היסודי בו היא לומדת לבושות בסט תואם. מכנסי ג'ינס קצרים מפוספסים וחולצה שעליה הכיתוב "ככה נראית פמיניסטית". הרעיון לחולצה היה של אלונה.

הצטלמנו בשער בית הספר ונכנסנו פנימה לפעילות הורים ילדים. לא קיבלנו אף הערה. מי תעז להתעסק עם האמא הפמיניסטית המשוגעת? לעומת זאת לפחות חמש מורות שאלו איך הן יכולות להשיג כזו חולצה ואלונה סיפרה שאחר כך המון שאלו אותה מה זו פמיניסטית והיא הסבירה בשמחה.

"הסברתי שפמיניסטית היא בת שרוצה שיתייחסו אליה כמו לבן".

"אבל אלונה", אמרתי. "פמיניסטית היא מי שרוצה שיתנהגו אליה בשוויוניות".

"נכון, לזה התכוונתי". היא עונה. "לבנים מתייחסים הרבה יותר גבוה ולבנות נמוך ולכן להתייחס אלי כמו לבן זה להתייחס בשוויון". תכלס, הגדרה לא רעה לבת שמונה וחצי.

ואני? אני מגדירה פמיניזם בתור הזכות שלנו לרצות. כן, גם רצון חופשי עשוי להיות לא מובן מאליו. לרצות הכל הוא השלב שמגיע לפני ההבנה שמגיע לי, שמותר לי ורק כך אפשר לייצר אקטיביזם.

משישי בבוקר הוואטסאפ והפייסבוק שלי מלא פניות והודעות: אמהות שרוצות שנארגן מחאת אמהות בנות, הודעות מאימהות מבתי ספר אחרים והמון המון פרגון.

ואני? הפעם רק רציתי לחנך את הבת שלי ולחזק אצלה את ההבנה שיש לה זכות לרצות, ולבחור, ולהביע עמדה ולהתווכח ולערער.

ואתן? יש לכן מכנסיים קצרים? תלבשו אותן. תצטלמו עם הבנות והבנים שלכן. תצעדו איתן ברחוב. כנסו בשערי בתי ספר והמוסדות החינוכיים. (קמפיין ברשת רץ תחת ההאשטאג #כולהרגליים)

כאשר מושלטת מערכת אכיפה ממושטרת וממשטרת הכוללת עמידה בשער ושליחה הביתה של כל נערה וילד שאינה עומדת בכללים שהמציא בית הספר, האווירה מפסיקה להיות אווירה קהילתית מחבקת וחמה. מערכת האכיפה הזו הופכת את בית הספר למוסד ממשטר ומגבירה את תחושת האיום. ולא. לא מאורך המכנסיים.