ביום ראשון הגעתי למחאת הנשים בכיכר הבימה, מחאה מן המוצדקות שיש, זו חרטה על דגלה אחדות ופעולה למניעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי ושולחן קבלת ההחלטות. מלחמה על הבית, על משפחה, חברה דמוקרטית וליברלית ועל מדינת ישראל. ציפיתי לראות ים של נשים, צעירות ומבוגרות, חילוניות ודתיות, מהמרכז ומהפריפריה. ציפיתי לראות לפחות את אותן נשים שמגיעות כל מוצאי שבת להפגנות לשימור הדמוקרטיה וגם את אלו שרוצות להילחם רק נגד החקיקה המפלה נשים, מחלקת ו'מקצה' להן שעות במרחב האזרחי. ציפיתי לראות את אלו שנלחמות על עתיד בנותיהן, חברותיהן, שרוצות לשבור את התקרה המגבילה ולהגיד להן בביטחון שהשמיים הן הגבול.

פייר, התאכזבתי, אך  יותר מאכזבה, לראשונה מזה הרבה זמן חשתי בהלה. נבהלתי כי הבנתי שאם אנו לא מסוגלות להגיע ולהילחם למען עצמנו, אנו מאבדות את הזכות לדרוש זאת מאחרים. חיפשתי את הנשים מכל שדרות החברה הישראלית שלא יתנו יד להדרתן משולחן קבלת ההחלטות, לצמצום עד כדי ביטול ייצוגן במוסדות השלטון. נשים שיבחרו בעצמן באיזה מושב הן תרצנה לשבת באוטובוס או ברכבת, שיחליטו ללכת לספרייה ציבורית מתי שנוח להן ולא בשעות המוגדרות לנשים. חיפשתי את אלו שרוצות לגדל את הבנות והבנים שלהן להזדמנויות שוות. אלו שלא מוכנות ללכת לעבר בו נשים היו שוות אך גברים "שווים" קצת יותר.

חיפשתי ולא מצאתי אתכן. לא משנה כמה ניסיתי לעבות את המספרים, לצערי ראיתי בעיקר את החוסר. זה לא משנה אם היו 400, 500 או אפילו 1,000 נשים. לי חסרו עשרות אלפי, שלא לדבר על מאות אלפי הנשים שהיו צריכות להיות שם, איתנו.

בטוחני כי לאי הנוכחות היו המון סיבות מוצדקות וחשובות, שהרי הפגנה בשעה 18:00 לחלק מאיתנו נופלת על שעת ההערכות המשפחתית, ארוחת ערב, מקלחות, שעת סיפור והרדמת הילדים, לאחרות אלו הן השעות של סיום יום העבודה בדרך הביתה וזה מקשה על ההגעה ויש המון סיבות פקקים, אין לי סידור, הסעה או מה כבר אני יכולה להשפיע. הי, אפילו לי היה תרוץ ממש עכשווי, הופעלה אזעקת "צבע אדום" במקום שאני גרה, הבן-זוג, הילדים והנכדים שם, ואני חייבת להגיע הביתה. זה קשה, אין שאלה!

מחאת הנשים. צילום: אורי בן חיים

אך זוהי המשמרת שלנו ואסור לנו לא להיות נוכחות במאבק הזה. ממש כפי שעשו: רוזה פארקס שנמאס לה להיות אזרחית סוג ב' ולוותר על המקום שלה באוטובוס, אמלין פנקהרסט שהקימה את הליגה לזכות הצבעה לנשים ונאבקה למען זכות הצבעה לנשים בבחירות מקומיות, הנרייטה סולד שיסדה את נשות הדסה ארגון נשים אקטיביסטי שפעל ליישום לציונות מעשית,  קתרין ג'ונסוןדורותי ווהן ומרי ג'קסון המתמטיקאיות שנלחמו זכותן לרכוש 'השכלה גברית' ולהיות מדעניות בנס"א, יעל רום שנלחמה על זכותה והייתה לטייסת הראשונה והשתתפה ב"מבצע קדש", חברות הכנסת אמה לוין-תלמי, בבה אידלסון, רות הקטין וטובה סנהדראי שחוקקו את "חוק שווה לעובדים", ויקי כנפו שנלחמה את מלחמתן של אימהות חד הוריות, לאה שקדיאל שעתרה לבג"ץ על זכותן של נשים להיות חברות במועצה דתית ואליס מילר שלא וויתרה על זכותה להיות טייסת. הדרך מבג"ץ הדיילות ועד בג"ץ הלוחמות לא הגיעה ליעדה.

אל לנו לוותר, או חלילה להיות החוליה החלשה במאבק. זוהי המשמרת שלנו, אנו חייבות להגיע והראות נוכחות. אנו מייצגות 52% מהאוכלוסייה! אז, אני מבקשת מכן, לקראת ההפגנה הבאה התארגנו מראש, מצאו סידור לילדים, התנערו מעייפות, דברו עם חברות ודאגו שכולן/ם יגיעו! אנו חייבות להאמין ולהבין שרק אנו נביא את השינוי והתקווה שכולנו מחכות ומחכים לה.

מחאת הנשים. צילום: אורי בן חיים

*כותבת הפוסט הינה חברת כנסת לשעבר מיש עתיד, אלופת משנה במילואים, ובעלת עשרות שנים בחזית הלחימה על הזכות לשוויון הזדמנויות.