בזמן האחרון, בזמן גלילת הפיד ברגעי שעמום, התחלתי לשים לב לתופעה שחזרה על עצמה - פוסטים של חיפוש חברות, נשים בגילאי 30-40 שפונות לעולם ומספרות שהן מחפשות חברות חדשות. בחודשים האחרונים כבר יצא לי לראות כמה פוסטים כאלה ואיכשהו התעלמתי מהם, אבל פוסט מסוים שכתבה שכנה חייכנית פתאום הצליח למשוך את תשומת ליבי. "אני לא עושה את זה בדרך כלל", היא כתבה, "בזמן האחרון שמתי לב שיש סביבי פחות חברות והקשרים שהיו פעם התנתקו. אני יוצאת לחוגים, מבלה עם בעלי והילדים, אבל זה קצת חסר לי. אם יש משהי כמוני שמחפשת חברה אני אשמח שנשב לקפה ונכיר".

אני לא יודעת למה, אבל כשקראתי את הפוסט שלה בפעם הראשונה הוא קצת הביך אותי, אולי אפילו התביישתי בשבילה. מדובר באישה בטוחה בעצמה, שמשדרת לעולם שהכל אצלה ורוד. ראיתי אותה כמה פעמים מטיילת עם חברה או שתיים, אפילו יצא לנו לדבר ולרכל כמה פעמים במעלית – אז איך יכול להיות שהיא מספרת בפייסבוק לכל העיר שהיא בודדה ואין לה חברות, ולמה היא לא הרגישה בנוח לדבר איתי, בן אדם נחמד ומתוק שכמותי, ולהציע לי להיות חברה שלה במקום להיחשף ברשת? רגע אחרי שסיימתי להתנשא ניסיתי להבין מה כל כך מפריע לי בסיטואציה. הרי בסך הכל מדובר במפגן של כנות ואומץ של מישהי שלא מפחדת להודות שהיא קצת בודדה, אז למה זה נוגע בי כל כך?

אומרים שדברים שמפריעים לך אצל אחרים הם כאלו שקרובים לליבך -  ואכן רוב הנשים שמפרסמות את אותם פוסטים לחיפוש חברות הן פחות או יותר בנות גילי ובאותו סטטוס. אני אמא, ואני מבלה את רוב זמני עם הילדים וסביב עבודה ושלל משימות אחרות שמכריעות אותי ולא משאירות לי זמן או אנרגיה להיפגש עם חברות. כנראה שבכל זאת גם אני מפחדת שיגיע יום והחברות שלי יהפכו לפחות זמינות עבורי או שהסינונים וההברזות שהם חוו ממני יעשו את שלהם. 

במקום לחשוב על מה יקרה אם - החלטתי להעמיק ולבדוק האם באמת נשים הופכות להיות יותר בודדות עם השנים וכיצד קרה שהן בוחרות דווקא לפנות לרשתות החברתיות. "גיל 30 זה פחות או יותר הגיל שמתחיל להיות קשה וקשוח - בעל, ילדים, מקצוע", אומרת אלה שור, פסיכותרפיסטית ומטפלת במצבי קונפליקט ומשברים, "עד אז זה עדיין נעורים מאוחרים והיצמדות לחברים מהתיכון, צבא, טיול שאחרי. זה גם דור בעייתי שפחות מדבר ויותר מתכתב, ומה לעשות  - אנחנו יצורים שזקוקים לאנשים חיים ולא רק למלים כתובות. לכן מופיע צורך במפגשים אנושיים".

צילום: shutterstock

צילום: shutterstock


למה זה קורה דווקא ברשתות החברתיות? למה אותן נשים לא פונות לשכנות/מכרות/בנות משפחה ובאמת מציעות להן להיפגש פנים מול פנים?

"אני לא חושבת שזה בהכרח במקום אלא בנוסף. גם תזכרי שאנחנו די מבודדים, אני פנויה בשעות מסוימות ואת עובדת בשעות הללו ואני צריכה מישהי שפנויה כמוני. בנוסף, שכנות למשל עלולות לחשוב אחרת ממני ואני אחפש את מי שרואה את העולם כמו שאני רואה אותו ואת זה מאד קל לברר ברשתות כי יש ממש קבוצות לכל דבר - קבוצות של שמאלניות/ ימניות/ מזרחיות/ רוסיות וכו'. את רואה יותר ויותר קבוצות לפי נושאים, כמו למשל מאמאצחיק ששם האג׳נדה היא 'בואו נצחק על הכל' ואם חלילה מישהי לא צוחקת, מיד מעיפים אותה על תקן סאחית".

למה אין פוסטים כאלה של גברים? למה דווקא נשים?

"כי הן יותר אמיצות להודות שהן זקוקות לחברה מאשר גברים. הן רוצות להיות במקום מובן בלי שיצטרכו להסביר את עצמן ולהיתפס הזויות".

ואיך קרה שאותן נשים לא מתביישות להיחשף בנושא כזה? להיות מישהו/י שאין לה חברים תמיד נחשב למביך. כילדים תמיד התביישנו להיות "הקיץ של אביה", זה שלא נחשב מקובל ואין לו חברים.

"להפך, זה הפך לסמל של עוצמה. כמו לשים אות בפרופיל ולאותת לעולם שהתעללו בי מינית. מי היה מעז לעשות את זה לפני עשור? זה חלק ממהפכה מאד מעניינת שמתרחשת בזכות הדור הצעיר הזה - הן מקבלות אומץ ולגיטימציה להודות בקושי וגורפות בזכות זה לא מעט אהדה".

את חושבת שילדים הם אלו שגורמים לתחושת בדידות? האימהות הורסת לנו את חיי החברה?

"הילדים שמים אותנו בעמדה הזויה - במקום להתעסק בי ובי ובי, יש עכשיו עוד שניים שצריכים אותי יותר ממני - בעל וילד. על הבעל אני יכולה לצחוק, לקטר, ליילל, ללעוג. אבל מה אעשה עם ההתמודדות היומיומית עם הילד? יש חוויית בדידות כי גם בגינות השעשועים כל אמא תקועה בנייד שלה ואת לא רוצה להיתפס חריגה שם, אז את תנסי קודם בפייסבוק ושם תקבלי אהדה ותמיכה במקום להסתכן במבט מוזר של השכנה".

צילום: shutterstock

צילום: shutterstock

יכול להיות שאיבדנו כבוגרים כישורים חברתיים או שהחיים כבוגרים גורמים לנו להיות יותר מדוכאים ולחפש מישהו במצבנו להזדהות איתו?

"לא איבדנו. להזכירך בנות ה-30 היו די צעירות כשהתחיל הפייסבוק, הן כבר מזמן מוצאות תשובות ברשתות ולא אצל בעלי מקצוע. צריך להיזהר מהכללות כי יש קבוצות לא מבוטלות באוכלוסייה שמתייחסות לרשתות לגמרי בצורה עניינית ואולי אפילו הפוכה לזו שתיארת. אלו שאת מדברת עליהן מרגישות בנוח ברשתות, חופשיות ומשוחררות ובפנטזיה שלהן, הן תפגושנה במציאות נשים 'כמוהן''. מניסיוני אגב, יש בפועל הרבה מאד אכזבות".

מה זאת אומרת?

"לפעמים, למשל, הדמות שמצטיירת ברשת היא מגניבה ואמיצה ובלי עצם בלשון, ובמציאות היא אחרת בלשון המעטה".

אז מה את מציעה לנשים שמרגישות שהן בודדות וצריכות חברה לעשות? פוסט בפייסבוק זה הפתרון?

"לפעמים פוסט בפייסבוק יעשה נעים ונחמד לרגע. יהיו לייקים ותגובות ורעש ועיסוק ותחושת פסאודו- הפגת בדידות. אבל האמת היא שאין דרך להפיג את הבדידות אם לא מאבחנים אותה - מה זו הבדידות הספציפית שלי, את מי אני רוצה לידי, מה יפיג לי אותה באמת, והאם אני באמת בודדה או שיש משהו יותר גדול מתחת שאני מפחדת לראות?".