דפנה בנאי: "הזעקה שלי ושל גברי יוצאת מתוך הישראליות שלנו והכאב על מה שקרה"

"היום לא היו יכולים לעשות את 'גבעת חלפון' כי זה סרט שצוחק על צה"ל. אנחנו בסוף נהרוג את היצירה. התרבות תהפוך לתרבות מטעם". אומרת דפנה בנאי רעייתו של גברי בנאי מזה 50 שנה, בשבוע שבו חוק הנאמנות בתרבות כמעט עבר ואז נדחה.  

"זה ניסיון להשמיד את התרבות והיצירתיות האמיתית. התרבות היום לא יכולה להתפתח אלא אם מסייעים לה כלכלית. התיאטראות והמוזיאונים לא יכולים להחזיק את עצמם", היא מוסיפה. "אבל אני מאמינה שגם אם זה יקרה, תמיד מתחת לאדמה תתרחש אמנות עצמאית. גם במשטרים דיקטטוריים כמו ברית המועצות הייתה אומנות מחתרתית. אי אפשר לעצור תרבות באמת. מתחת תמיד ירחשו הדברים האמיתיים".

בשבוע שעבר עלה גברי בנאי לכותרות כאשר השדרן והמגיש שרון גל האשים אותו בראיון כמי שהולך להקריא מכתבי מחבלים עם דם על הידייים באירוע שארגן פורום 'מחסום ווטש' בו חברה רעייתו דפנה מזה 17 שנה. "אפילו עוד לא יצאה הודעה לתקשורת על הערב הזה", טוענת דפנה. "לא יודעת מי הדליף את ההזמנה. גברי לא ידע עדיין על תכני הערב ושרון גל התנפל עליו בטענה שהוא מקריא מכתבי מחבלים. למען הדיוק, דוברת מחסום ווטש הזמינה את גברי שיבוא לקרוא עדויות של נשים מהמחסום והוא הסכים. הן לא אמרו לו שיהיו גם עדויות של אסירים פוליטים ומנועי כניסה לישראל. מה שקומם אותי שבהזמנה כתבו אסירים ביטחוניים והתווכנו להביא שני אנשים שהם אנשים פוליטים שמטיפים נגד אלימות ומובילים מחאה חברתית בלתי אלימה. לאנשים שאת עדותם מחסום ווטש מביא אין כל נגיעה לטרור, אבל ערוץ 7 ושרון גל עשו מהם מחבלים של החמאס ומירי רגב הגדילה לעשות ואמרה 'מחבלים עם דם על הידיים'.

"הוא לא היה קורא מכתבים של אנשים שקשורים לטרור". גברי בנאי בפתיחה תערוכה של ינקו

"רק אחרי שגברי כתב מכתב לערוץ 7 הם מיד שינו את הכתבה, כי זה לא נכון. הוא לא היה קורא מכתבים של אנשים שקשורים לטרור, אבל ארבו לגברי בפינה כי לא אוהבים שהוא מדבר נגד הכיבוש ונגד חוק הנאמנות. כל המהומה הזו היא על לא מאומה. לא היו דברים מעולם"

זה מייאש?

"מאוד. אנחנו נמשיך אבל זה כואב. שבוע שלם בוזבז על מכתבים וטלפונים ואיומים קשים על חייו של גברי. לילות בהם קיבל טלפונים אפילו מחו"ל, מאנשים שהתקשרו לקלל אותו".

פחדתם?

"אני לא ממש מפחדת. אני רגילה לאיומים. אבל אי אפשר לדעת. גם יהונתן גפן לא חשש וקיבל מכות רצח".

המדינה אכזבה אתכם עד כדי מחשבה על מעבר?

"לא. לפעמים יש רגעים שאת אומרת 'נמאס לי', דווקא מההתנהגות ברחוב ובכביש, אבל זו מחשבה של רגע. ישראל זו השפה שלנו, החשיבה, המנהגים שלנו, הרי גם אנחנו נדחפים בתור. אנחנו לא יודעים לחיות אחרת".

"הפלסטינים לא אוהבים את הישראלים, ולמה שיאהבו?"

'מחסום Watch' היא תנועת נשים ישראליות שהוקמה ב־2001, המתנגדת לפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים באזור יהודה ושומרון. פעילות הארגון צופות בהתנהגות החיילים והשוטרים במחסומים ומתעדות אותה, וכן את הנעשה בבתי המשפט הצבאיים, והן מנסות לסייע לפלסטינים במעבר במחסומי צה"ל. "אנחנו אימהות וסבתות לחיילים", מספרת דפנה. "יש אפילו כאלה שהן מלח הארץ שהיו בפלמ"ח ולחמו להקמת המדינה, ואנחנו לא יכולות לראות אותה נהרסת ככה על ידי הכיבוש והברוטאליות שלו. כשהתחלתי היו מחסומים גם בתוך הגדה שמנעו מאנשים להגיע לבי"ס, לעבודה, לרופא, או לכל דבר הכי פשוט בחיים. אנחנו הלכנו לחסומים כדי לנסות למתן אלימות של הרשויות וצה"ל. עמדנו שם, לצפות ולתעד את כל המתרחש במחסומים. בשנים האחרונות המחסומים לא קבועים, אז קשה לתעד אותם כי קשה לאתר אותם ולצפות מראש מתי ואיפה ימוקם מחסום. רק באזור ירושלים ובחברון ישנם מחסומים מאוד קשים".

כלומר?

"מחסומים לא אנושיים - כלובים שאנשים נדחסים פנימה. זה אומר שחולה סרטן שצריך להגיע לבית חולים פלסטיני בירושלים צריך לעבור מאמבולנס לאמבולנס ועלול למות מכך".

הפעילות שלכם משפיעה?

"היא אפילו לא טיפה בים. פחות מטיפה בים. המחסומים היום אחרים, כי הצבא למד להיזהר בפעילותו. היום צה"ל מונע זכויות מפלסטינים בדרכים פחות גלויות לעין, כי לצבא היה קשה עם הדיווחים שלנו והסרטים שצילמנו והפצנו".

נשמע מתסכל

"כן. כשרק הצטרפתי למחסום ווטש, סיפרתי את הדברים הקשים שראיתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא. הייתי בטוחה שיהיה לזה אימפקט הרבה יותר גדול. שאם אנשים יידעו הם לא יתנו לזה לקרות. אחד הדברים הקשים הוא אי הרצון של הישראלים לשמוע.

אנחנו מציגות את הסרטים שלנו ואנחנו מדברות עליהם בחו"ל, אבל אנחנו בעיקר רוצות שהישראלים ישמעו ויראו ויצאו מהאדישות, והישראלים לא רוצים לשמוע, כי  לפחות לאלו שגרים בערים הגדולות יש חיים טובים והם לא רוצים לקלקל את החיים הנוחים עם מחשבות על הכיבוש. הרבה יותר נוח לא לדעת על הפלסטיני שדופקים את חייו מרגע פקיחת עיניו עד שהוא הולך לישון".

איך התחלת עם הפעילות?

"זה לא התחיל לפני 17 שנה, זה קרה עוד הרבה לפני. לפני 35 שנה התחיל להיות בי חוסר שקט. אני באה מבית ימנית בית"ריסטי ואחרי השירות הצבאי התחילה אמונתי בדרכי הימין להתפוגג. הפריע לי שיש אוכלוסייה גדולה של ערבים במדינה, וחוץ מעובדי בניין שחלפתי לידם ברחוב, לא פגשתי אותם. אז לא היה לי שום קשר עם ערבים. רציתי להכיר אותם ולהבין למה הם רוצים לזרוק אותי לים, אבל אף אחד מחבריי ומכריי לא הכיר ערבים והזרות הזו התחילה להפריע לי. רק כעבור 10 שנים, חברה הזמינה אותי לחוג חברתי שנקרא 'גשר לשלום' (שכבר לא קיים היום). זה היה פורום בו היה אפשר להכיר ולדבר עם אזרחים ערבים וזה שינה אותי. עברתי מהפך. זה לא קרה ביום אחד. הכרתי באותה תקופה את החברה הכי טובה שלי, תגריד, עורכת דין מטירה, והחברות בינינו נמשכת כבר 35 שנה.

"הייתי חברת הנהלה בתנועת נוער יהודית ערבית. לפני האינתיפאדה השניה לא נכנסתי לשטחים, ומאוד האמנתי בתהליך אוסלו. שם התברר לי שעבדו עליי עם הסכמי אוסלו כמו על כל עם ישראל ועל הערבים הפלסטינים במיוחד".

למה?

"הכי הרבה אדמות הופקעו אז, הכי הרבה מים הופקעו. נלקחו מהפלסטינים יותר זכויות מאשר קודם. המכה הכי קשה לערבים הייתה הסכמי אוסלו. ערפאת הסכים לזה כי הוא נהנה ממנעמי השלטון, וגם כי היה מדובר בהסכם זמני. ההסכמים האלה נמשכים עד היום. נכון לעכשיו לפלסטינים בבקעה אין מים. הם  נוסעים לשטחי איי לקנות מים וזו תוצאה של הסכמי אוסלו שהפלסטינים חתמו עליו והישראלים חתמו עליהם. מישהו סיפר לי את העובדה הזו באינתיפאדה השנייה, וגם אני כמו כל שאר הישראלים לא רציתי לשמוע. לאט לאט זה התחיל לחלחל והבנתי מאיפה מגיעה האינתיפאדה, ואמרתי - יותר לא אתן שיעבדו עלי. היה חשוב לי לראות את הדברים בעיניים ולא לתת לתקשורת ולממשלה לעבוד עלי. המתנחלים המקוריים של בקעת הירדן לא היו אלימים אבל המתנחלים החדשים הם מאוד אלימים. במשך יותר מעשר שנים פעלתי לבד בבקעה עם שותפות לא קבועות ממחסום ווטש. הייתי מגיעה ובכל פעם הייתה מצטרפת מישהי אחרת".

את מרגישה אמיצה?

"לגמרי לא. אני פעילה בשטחים 17 שנים ומעולם לא הרגשתי סכנה, להיפך. אני מרגישה שהיחסים שלי עם הפלסטינים מעשירים את החוויה האנושית שלי. יום אחד היה לי פנצ'ר, וכשהחלפתי גלגל הסתבר שהגלגל החלופי דק מידי, ואין סיכוי שאצליח להגיע איתו עד תל אביב. כבר החשיך והתחיל להיות מאוחר, והתלבטתי אם להיכנס לישוב הערבי שהיה ידוע כעוין. נכנסתי לעיירה וצעירים שעמדו בצד הדרך הראו לי איפה יש מוסך. המוסך היה סגור והם הזעיקו את הבעלים מביתו. הוא פתח את המוסך, החליף לי גלגל, הבן שלו הביא לי קפה, אשתו הזמינה אותי לארוחת ערב, וכשהם ראו שחסר לי כסף הוא אמר - 'אין דבר, תביאי פעם אחרת, אני מאמין לך'. הוא לא ידע מי אני ומה אני.

"אנחנו הישראלים רואים את הפלסטינים כמחבלים אבל רובם הם רחבי לב. מעולם לא הרגשתי בסכנה בחברתם. הם די יודעים לפי המבט בעיניים אינטואיטיבית מי האדם שמולם, והאם פניו לשלום או לא. לא הכל יפה וטוב, הם הרי נאבקים על חירותם. הם לא אוהבים את הישראלים, ולמה שיאהבו? אני מרגישה שהקשר שלי איתם והפעילות שלי מאוד העשירה אותי, כי יש להם רוחב לב שאנחנו כחברה הישגית איבדנו. אנחנו הישראלים מפסידים כי יש להם תרבות שאפשר ללמוד ממנה".

כבר 50 שנה את נשואה לגברי, סמל הישראליות. די אירוני, לא?

"לא. אני גדלתי על הגשש כנערה. זוהי אכן הישראליות, הגשש הוא חלק ממני. נורא הזדהתי עם 'גבעת חלפון אינה עונה' כי זה כל מה שהיה לי בסיני וזה הזכיר לי את השירות הצבאי שלי בטירוף. מתוך הישראליות הזו יוצאת הזעקה שלי, וגם של גברי, באמת מתוך כאב גדול על מה שקרה לנו".