נסעה להתנדב באוגנדה והתאהבה: "זו בדיוק האווירה שאני רוצה שהבת שלי תגדל בה"

החיים של אלינה (בעבר זולוטושקו, כיום מוואנגה, "שיניתי לשם האוגנדי המסורתי של בן זוגי") נחלקים לשניים – לפני עידן אפריקה ולאחריו. אם ניגע רגע בהווה, אז כיום חיה אלינה בקמפלה, בירת אוגנדה, עם בן זוגה האוגנדי KY ובתם בת החודשיים, נילוס. את הדרך הארוכה או הקצרה, תלוי את מי שואלים, החלה אלינה לפני יותר מעשור. כיום היא עובדת עם ילדים מקומיים ופוגשת נשים מקומיות שמשתפות אותה בעולמן. מרגש במיוחד הסרטון שצילמה עם מאמיונה, אם לחמישה ילדים, על לידה באוגנדה שממש לא מזכירה לידה בעולם המערבי.

איך התחיל הסיפור שלך עם אוגנדה?

"הסיפור שלי עם אוגנדה התחיל מיד לאחר השירות הצבאי שלי, לפני 10.5 שנים, כשחיפשתי מקום להתנדב בו. מגיל צעיר יחסית התחלתי להתנדב עם ילדים ותמיד אהבתי מאוד ילדים. גם במהלך השירות הצבאי התנדבתי קבוע בצהרון לילדים בסיכון. כשהשתחררתי מהצבא רציתי לקחת צעד קדימה ולעשות משהו משמעותי יותר, הרגשתי שאני יכולה לתת יותר. חיפשתי התנדבות עם ילדים שמאוד זקוקים לעזרה שלי. עם החיפושים הבנתי שאני רוצה לטוס לאפריקה. היו לי הרבה מאוד חששות לטוס לשם, לא ידעתי אז כלום על היבשת. דמיינתי כפר נידח מלא במחלות ובפשע, נשים ערומות וילדים חולי איידס בתת משקל. מחיפושיי ברשת הבנתי שאוגנדה היא מדינה בטוחה אז התחלתי לחפש שם, ונתקלתי במודעה של ד"ר שירי טננבוים, רופאה ישראלית שהחלה את הפעילות של ארגון 'אור קטן' (Little Light Children's Center Uganda) בשכונת עוני באוגנדה. אחרי שיחת טלפון אחת איתה התאהבתי והזמנתי כרטיס טיסה. התנדבתי חצי שנה עם הילדים שנכנסו לכל נים בגופי, וכך נשארתי להתנדב שם עד היום".

לידה בכפר ובעיר. החיים ביבשת אפריקה. 

מה עושה ארגון "אור קטן" ומה תפקידך?

"'אור קטן' היא כיום עמותה רשומה באוגנדה, הצטרפתי בין המתנדבים הראשונים ומאז המקום הלך והתפתח עם כל מתנדב שהגיע. העמותה מפעילה גן ילדים ומרכז קהילתי הכולל פרויקטים שונים למען הקהילה: קבוצת העצמה לנשים, קבוצת נוער, פרויקט מלגות להמשך לימודים (אחרי הגן שלנו), מרפאה ועוד. אני הצטרפתי בתחילת דרכה של העמותה בתור מורה לאומנות, עזרתי בשיעורים פרטיים וסייעתי למורות המקומיות בכל דבר שהן הזדקקו לו. בין היתר עזרתי בהקמת קבוצת הנשים הפועלת עד היום. אחרי שחזרתי לארץ לא הצלחתי להישאר אדישה למצב הילדים באוגנדה והמשכתי להתנדב מישראל בגיוס ובהכשרת מתנדבים, גיוס כספים ועוד. לאחר שהוקמה עמותה עצמאית באוגנדה הצטרפתי גם כחברת ועד מנהל ועד היום אני מתנדבת בניהול העמותה בשטח, בגיוס כספים ובכל מה שנדרש".

אלינה עם הילדים בעמותת אור קטן באוגנדה. צילום באדיבות אלינה

את מתמקדת בעיקר בילדים ובנשים - מה החיבור האישי שלך דווקא אליהם?

"החיבור שלי לילדים קיים עוד מאז שאני ילדה. נהגתי לטפל בשכנה התינוקת שלי שרק נולדה עוד כשהייתי בת שמונה בלבד. עולם הילדים ואופן המחשבה שלהם תמיד עניין אותי ואני מרגישה שאנחנו יכולים לדבר באותה שפה. ניהלתי שני גני ילדים בישראל במשך שש שנים, עד לפני פחות משנה. החיבור לנשים הגיע אליי באופן לא צפוי כשהתנדבתי באוגנדה לראשונה. תוך כדי התנדבות עם הילדים נחשפתי למצב הקשה מאוד של הנשים פה - הן חסרות מעמד לחלוטין ונתונות למילתו של הגבר במשפחה. הנשים בשכונה שבה אנחנו עובדים מחוסרות פרנסה ורובן לא מצליחות אפילו להאכיל את הילדים שלהן או את עצמן בכל יום. מתוך חמלה התחלתי לעבוד איתן ולהתחבר לעולמן. מתוך העבודה שלי כגננת בישראל התחברתי להרבה מאוד אימהות ולכל עולם ההורות והאימהות, שהתחיל יותר ויותר לעניין אותי, במיוחד עניין אותי השוני הקיצוני בין אוגנדה לישראל, שני העולמות שכל הזמן עברתי ביניהם".

ספרי קצת על המשפחה הפרטית שלך, איך זה לגדל תינוקות באוגנדה?

"לפני כחודשיים הפכתי לאימא לנילוס הקטנה, אנחנו מתגוררות באוגנדה יחד עם בן זוגי, אביה של נילוס. לגדל תינוקת באוגנדה זה מאוד מעניין, כולם פה אוהבים ילדים, הם מאוד מתלהבים מנילוס ורוצים כל הזמן לשאת אותה על הידיים. כולם כל הזמן שואלים מה שלום התינוקת, בכל מקום. עוברי אורח ברחוב, אנשים שעוברים לידי ברכב, כל מי שאני פוגשת, כולם שואלים קודם כל איך התינוקת. מצד שני, הם גם לא יהססו לרגע להעיר לי וללמד אותי, במיוחד לנוכח העובדה שאני יוצאת איתה הרבה. באוגנדה לא נהוג להוציא תינוקות כל כך קטנים החוצה, ואם יוצאים אז הם עטופים לחלוטין בבגדים חמים ואפילו בשמיכה חמה מעל עד שבקושי רואים את הפנים. לא ברור למה אבל הם כפייתיים לכיסוי התינוקות במיוחד בכפות הרגליים, למרות שמאוד מאוד חם. אני אוהבת את הרוגע והשלווה של אוגנדה, המושג 'לחץ' לא קיים פה בכלל, כולם רגועים וכל האווירה בהתאם. אני חושבת שזו סביבה מאוד טובה ונעימה לתינוקות, וזו בדיוק האווירה שאני רוצה שהבת שלי תגדל בה. גם מזג האוויר פה מושלם, קיץ וגשם כל השנה, מה שמשפיע לטובה על מצב הרוח. בן זוגי, אבא של נילוס, הוא רקדן במקצועו כך שמוזיקה וריקוד הם חלק גדול מהחיים שלנו, וזה יוצר עניין וכיף בחיים שלנו פה. החיים של הבת שלי מאוד שונים מחיי הילדים "הלבנים" האחרים שגרים פה באוגנדה, כי אנחנו הולכות ביחד כמעט בכל יום לסלאמס (שכונת העוני, י.פ.נ) שבו אני מתנדבת והיא גדלה לרוב סביב אנשים מקומיים שחיים חיי עוני מאוד צנועים".

אלינה ובתה. צילום מתוך עמוד הפייסבוק מאמא נילוס

איך בחורה ישראלית פוגשת בחור אוגנדי?

"הכרנו בעמותה שבה אני מתנדבת. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא שאל מה משמעות המספר 269 שמקועקע על היד שלי, הסברתי לו שזה סמל לכך שכל בעלי החיים חשובים ולכן אני גם טבעונית. חודש אחרי זה גיליתי שמאותו רגע הוא גם נהיה טבעוני. זה פשוט הדהים אותי שאדם שמגיע ממקום שבו אין הרבה אפשרויות מזון ואפילו אין תעשיה אכזרית כמו בעולם המערבי, מצא בליבו כל כך הרבה חמלה שהוא החליט לצמצם עוד יותר את התזונה שלו. הבנתי שיש לו לב זהב והתאהבתי".

ראיתי שסיפרת בפייסבוק על הצניעות החומרית שאימצת. במה זה תרם לך אישית?

"הצניעות החומרית שאימצתי נובעת מתהליך נפשי קשה וארוך שעברתי, שהביא אותי להתחיל לתרגל טכניקת מדיטציה בשם ויפאסנה שהיא גם אורח חיים שלם. בזכות הוויפאסנה הצלחתי לשחרר הרבה דברים מהנפש, וזה השפיע על היכולת שלי גם לשחרר חפצים. למדתי שהם לא חלק ממני ושאני לא רוצה שהם יהיו חלק ממני. בתוך שנתיים הצלחתי להיפטר מכמות עצומה של חפצים, כולל חפצים 'סנטימנטליים' שאגרתי עוד מילדות, וכיום יש לי בבית אך ורק חפצים ובגדים שאנחנו משתמשים בהם באופן יום-יומי, ללא דברים ש'אולי יום אחד נצטרך' או חפצים שאנחנו קשורים אליהם רגשית, מתוך ההבנה שהיקשרות רגשית לחפץ דינה סבל גדול".

את לא חושבת שרק מישהו שחי חיי "מותרות" יכול להרשות לעצמו לוותר על רכוש באופן יזום? יש אנשים סביבך שרק חולמים שיהיו להם דברים בסיסיים, זה לא קצת צורם?

"להיפך. כיום, כשאין לי הרבה רכוש, אני מרגישה הרבה יותר בנוח בסביבה שבה אני חיה, ומידי פעם אני מפנה עוד חפצים שאני שמחה לתרום לאנשים שבאמת זקוקים להם. בישראל, ובכלל בעולם המערבי, הצרכנות מוגזמת מעל ומעבר לכל דמיון. במיוחד כשמדובר בהורים לילדים קטנים. כמות הבגדים והחפצים שרוכשים עבורם היא בלתי סבירה בכל קנה מידה, ותמיד מאוד כאב לי לראות את זה. במשך כל השנים שחייתי בישראל העברתי בכל כמה חודשים מזוודות גדולות מלאות בבגדים שאספתי בקלות רבה מהורים בגן שלי, בגדים שרובם עדיין עם התגית של המחיר. כשהבת שלי נולדה לא קניתי לה שום דבר, ידעתי שיש המון בגדים חדשים לגמרי שאנשים רק מחכים להעביר מרוב שהארון שלהם עמוס לעייפה. קיבלתי ערמות של בגדים עבורה, מתוכם לקחתי רק כמה שבאמת שצריך ואת השאר העברתי הלאה. אני מרגישה שדווקא בשל העובדה שאני חשופה לאנשים שאין להם דברים בסיסיים, אני לא אוהבת לראות צרכנות מיותרת".

איך המשפחה שלך קיבלה את המעבר לאוגנדה?
"המשפחה שלי קיבלה את זה בטוב. אמא שלי בהתחלה מאוד הופתעה ולקח לה רגע, אבל היא ליברלית לגמרי וקיבלה את זה יפה. סבתא שלי אמרה שלא אכפת לה שיהיה לי בן זוג בצבע סגול העיקר שאביא לה נינים".

יש משהו שאת מתגעגעת אליו בישראל?
"משפחה, אוכל טבעוני וחברים".

בעתיד תגיעו אולי לגור בארץ? זו אופציה?
"כרגע אנחנו לא רואים את עצמנו גרים בארץ, בראש ובראשונה כי שנינו אוהבים את אוגנדה וטוב לנו פה. גם כלכלית הרבה יותר קל להסתדר פה ונוכל לתת יותר לבת שלנו. דבר נוסף, בישראל יש הרבה גזענות כלפי אפריקאים. אנשים ביום-יום לא רואים את זה אבל כל זוג מעורב יעיד כמה זה קשה, אפילו גזענות כלפי הילדים שלהם בגני עירייה. אני לא רוצה שבן הזוג שלי או שהילדים שלי יחוו תגובות כאלה אפלות כמו שאני שומעת מחברות שחיות בישראל בזוגיות מעורבת".

מה המסר שאת מבקשת להעביר לעולם?

"בכל החיים הבוגרים שלי התנדבתי ועשיתי דברים רבים וגדולים למען בעלי חיים ובני אדם, תמיד התגובות שאני מקבלת הן 'וואו, את כל כך מדהימה'. אני לא רוצה להיות 'מדהימה', אני רוצה שכל אחד יהיה טוב לאחר, לכל יצור חי, עד שזו תהיה ברירת המחדל שלנו כבני אדם. אנשים חושבים שהם צריכים קודם כל לעזור לעצמם כדי שיהיה להם מה לתרום, אבל הם מפספסים את הנקודה הכי חשובה - כשנותנים מקבלים עשרות מונים יותר לכן יש להפוך את המשוואה ולהתחיל לתרום ולתת לאחר על מנת לעזור לעצמך".

תוכלו לעקבו אחרי אלינה – המכונה מאמא נילוס – בעמוד הפייסבוק שלה