הסופרת סיגל אביטן בספר חדש עם דמויות נשיות אמיצות וחשופות

'מאמי, קום, אני חושבת שקורה לי משהו. "

גלעד הסתובב ומשך אותי אליו. "בואי, שימי ראש, את מתרגשת מהמסיבה, הכל טוב."

"לא הכל טוב," אמרתי לו, "אני מזיעה נורא, אולי זה התקף לב"?

"זה חרדה."

"אני מזמינה אמבולנס."

... סירנה של אמבולנס העירה את כל השכונה ובסוף גם את גלעד.

עכשיו הוא גם קם וגם התעורר וניגש לפתוח לפרמדיקים את הדלת. "אתם משוחררים. יש לה גלי חום, אני לא מספר לה את זה כי היא תתבאס לאללה ויש לה מסיבה היום, אני אספר לה מחר."

"אנחנו חייבים לקחת אותה."

"אני רופא." 

הם הלכו.

"אני שמעתי אותך, אתה יודע."

"נו, אז אולי הגיע הזמן שתדעי מה עובר עליך."

"אתה רומז שאני זקנה?"

" עוד לא, אבל את בהתחלה של זה."  (מתוך ליידי צ'יל, ספרה החדש של סיגל אביטן.)

הסופרת סיגל אביטן , ממש כמו גיבורת ספרה ליבי שחוגגת 50 במסיבת גג תל אביבית, כבר בגיל המעבר ומבחינתה זו סיבה לחגיגה, לא לדיכאון.

"אי אפשר לפרוץ גבולות באמת לפני גיל המעבר. זה גיל שבעיני אנחנו נהפכות קלות יותר כי אנחנו חופשיות מטיפול בילדים קטנים, אנחנו חופשיות ממחויבויות, לא דופקות חשבון, לא אכפת לנו ממה יגידו. גיל המעבר זה גיל של שינויים תכופים ואם זה לא עובד, אנחנו לא נבהלות ומתקנות תוך כדי תנועה ואנחנו חוזרות להיות קצת יותר אגואיסטיות, חושבות על עצמנו יותר, בא לנו להיות מאושרות. לא מסדרות, לא מייפות, לא מתאימות את עצמנו. זה גיל שהלוואי שהייתי מקבלת אותו בגיל 30."

סיגל אביטן. צילום: שלי חודורוב

את הראיון הזה אנחנו מקיימות כשאביטן נופשת עם חברות ביוון. לספר החדש שלה, היא רצתה לקרוא 'גלי חום' וזה לא שהם עיקר העלילה, ממש לא, אבל הם חלק משמעותי בה כפי שלא קראתם באף ספר אחר. גלי החום שתוקפים את ליבי מגיעים בלי התראה בכל שעה של היום ובכל מקום בו היא נמצאת. היא לובשת ופושטת את בגדיה בכל מקום שהיא יכולה, מנסה להחזיר לעצמה משהו מהחיים שהכירה לפני כן.

"דמייני כדור טניס בוער שמתרוצץ לך בתוך הגוף  למשך דקה פחות או יותר, גורם לגוף שלך להיכנס למאמץ צינון עילאי תוך כדי טפטוף באזורים שאת לא ערה לקיומם ביומיום ושורף כל חלקה טובה של שפיות ותוך שניות נעלם כלא היה. כשאת בחדר אז את מתפשטת, בנסיעה? זה אסון," אביטן מחייכת. "גלי החום הגיעו יחד עם הקורונה ולמעשה, המגפה היא זו שפינתה לי זמן לכתוב את ליידי צ'יל ותוך כדי הכתיבה צפו ועלו שתי מסקנות -  האחת היא, שיחד איתי העולם כולו נשטף בגל חום שרוצה לשרוף הכל והשנייה, שכשאת מתחילה לקבל ולחיות עם גלי החום בהסכמה, הם פחות אלימים." אומרת אביטן ושואלת או קובעת, "זה לא ככה עם כל הבעיות כולן?".

למה אנחנו לא מדברות כמעט בכלל על גיל המעבר?

"אני לא חושבת שזה בגלל שאנחנו מזיעות, זיעה באה גם עם דברים טובים כמו ספורט, סקס פרוע, תחרות. אני חושבת שזה בגלל שזו באמת ההתחלה של השלב הבא בחיים וחינכו אותנו שזקנה זה לא יפה. לא סתם הפכתי את ליבי לכזו נחשקת ויצרית."

במהלך הספר מנהלת הגיבורה יומן שנקרא 'ליידי צ'יל' (וזה כאמור השם שנבחר לבסוף לספר) ובו היא מנסה לראות אם יש סדר כלשהו בגלי החום שתוקפים אותה ומנסה לבסס לבדה תובנות שיעזרו לה להתמודד איתם בהמשך.

העצות שלה אמיתיות? לשתות ג'ין וטוניק במקום יין אדום, ריצה, לאכול זרעי פשתן?

"המסקנות שלה אמיתיות לגמרי. אני הבנתי שאני חייבת לשנות את אורחות החיים שלי. הכנסתי זרעי פשתן ויותר סלמון, ארוחות יותר קטנות ואני מקפידה לעשות הליכה ויוגה - פילאטיס ומדיטציות. גלי החום כתוצאה מהשינויים האלה הפכו הרבה פחות תכופים וגם כשהם מגיעים למדתי לדבר איתם. למדתי לא להיאבק. בהתחלה הייתי עסוקה ב'כן רואים, לא רואים', היום כשהוא מגיע, אני יודעת שהוא תיכף יעבור ובאמת הוא עובר בלי להשאיר סימנים."

זהו הרומן השני שמוציאה אביטן, הקודם, חשומה, תעד במידה רבה את חייה, בספר הנוכחי רק תופעות גיל המעבר מוכרות לה היטב, השאר יציר דמיונה.

"זו הקלישאה המאוד ידועה על כך שהספר הראשון מבוסס על החיים של הכותב, הוא יותר ביוגרפי, למרות שחלקים רבים בחשומה מומצאים. בספר השני ליבי זו לא אני. הלוואי וזו הייתי אני, אני מעריצה אותה. היא בן אדם יציב, 25 שנה באותה עבודה ואני בכל כמה שנים צריכה להמציא משהו . היא נשואה לנצח והיא מתה על שגרת הנישואים שלה, אני גרושה מעל עשור ואני חושבת שאני עדיין בפוסט טראומה אבל היא כן מה שאני רוצה להיות. יש לי הרבה מה ללמוד ממנה."

את הספר שלה קראתי ביומיים ועלילתו היא כמו סדרת מתח עשויה היטב שסוחפת אותך לבינג' מבלי שהרגשת, מתח עם לא מעט רגעי הומור ושנינות.

"הספר הבא כבר יהיה בלי פרקים בכלל. הסברתי לבן שלי שאמר לי 'תעשי סרטים וזהו 'שבסידרה או בסרט אתה חווה את מה שהבימאי דמיין כשקרא את הטקסט, הוא בוחר לך את הצבעים ואת הריחות, ואת הפנים של הגיבור והגיבורה, וכאן אני משאירה לך את המעורבות, אתה הופך להיות שותף לסיפור, כל קורא או קוראת הם שותפים ועבור כל אחד מהם ליבי נראית אחרת וג'רי נראה אחרת וזו המטרה שלי שהם יהיו חלק מהיצירה עצמה."

במרכז העלילה היחסים של ליבי, הגיבורה, עם ג'רי, מי שהיה למנטור וחבר המבוגר ממנה ב-20 שנה ועשה משהו אפל שגורם לאינטרפול ולמשטרת ישראל להיות בעקבותיו.

"אנחנו כל כך סומכים על פסיכיאטרים ופסיכולוגים אבל ג'רי לוקח את כל מה שהוא למד ועשה לאורך השנים ועושה בו שימוש ציני ויש בזה רוע, אבל ליבי חומלת אותו כמעט עד הסוף ואני חושבת שאם  הייתי כותבת את הדמות שלו שוב, אולי הייתי עושה אותו קצת יותר אהוב. אנחנו שוכחים לסלוח, ממהרים לשפוט, מתעלמים מהרקע של החוטא וכיוצרת יש לי את הפריבילגיה שלך כעיתונאית אין."

לא אכתוב פה ספוילרים אבל בין הרמזים למה שהתרחש שותלת אביטן את השקפת עולמה על חברות, יחסים בין גברים לנשים, ופמיניזם.

"המהפכה עשתה בשבילי  ועבור כל אישה בעולם, למעט מדינות חשוכות, רק טוב, אבל זהו, היא סיימה את תפקידה בעולם המערבי. אנחנו נמצאות בעמדות מפתח, אנחנו מרוויחות כמה שאנחנו רוצות, אנחנו מקבלות החלטה אם להישאר בבית או לעזוב, אנחנו מחליטות מה ללמוד ואם להתגייס לצבא. הכל בסדר. אף אחד לא מחזיק אותנו ואומר את זה תעשי ואת זה לא תעשי, אז למה צריך את פסטיבל יום האישה שהפך לחודש האישה? בשביל הטמפון האחד פלוס אחד הזה, או בשביל הכנסים?"

ברור לך שזה לא הכנס או הטמפונים. בישראל אישה מרוויחה 75% שכר על אותו תפקיד שעושה גבר, שאנחנו מהוות רק שליש בפרלמנטים ובממשלות, שאין כמעט נשים מנכ"ליות של חברות שנסחרות בבורסה.

"החיים יותר חזקים מסטטיסטיקות. נשים שמבקשות פחות מרוויחות פחות. ונשים שמבקשות יותר ומוכנות לתת יותר מרוויחות יותר. תראי מה קרה בהוליווד, הן שיתפו פעולה עד שקמה יום אחד מישהי ואמרה שהיא רוצה יותר ופתאום יש שוויון בשכר. כל מה שצריך לעשות זה לפעול. נשים צריכות להפסיק להתנהל באזור הבטוח ולקחת יותר סיכונים, רק ככה יסללו דרך חדשה להן ולבנותיהן."

את אומרת בספר שהחוק נגד הטרדות מיניות פוגע בנשים.

"זה חוק חשוב שהלך רחוק מידי. את יודעת כמה פעמים אני שומעת אנשי עסקים אומרים 'אני חייב מנכ"ל' או סמנכ"ל אבל תעשי לי טובה תביאי לי גבר, כי אין לי כוח להתעסק עם זה? (אביטן מכשירה יזמים ומנהלים. היא מייסדת הסוכנות Business Talent  ואף הוציאה במקביל לספרה 'ליידי צ'יל' את הספר 'ביזנס טאלנט' יחד עם איש התקשורת גדי סוקניק. ה.ר.) "והוא ממשיך - לא רוצה שתהיה בעיה למישהו לרדת במעלית, לא רוצה שיגידו למישהי שהיא נראית טוב והיא תלך לתבוע. לא רוצה להסתבך עם הדבר הזה, תביאי לי מנכ"ל גם אם הוא קצת פחות טוב, קצת פחות משכיל ועם פחות ניסיון. זה המצב. התנועה עשתה משהו נפלא, היא שמה את זה במרכז השיח, אנחנו לא נ' יותר אלא נחמה. איפה זה פוגע בנו? כשזה מגדר אותנו. יצרנו הם ואנחנו. זה הלך רחוק מדי. לא כל גבר עם חוסר טעם, גסות רוח וסגנון דיבור שלקוח מהתסריטים שנכתבו בשנות השבעים והפכו לקאלט, נחשב למטרידן שצריך לבייש ולהכניס לכלא. שם איבדנו את השפיות וזה מזיק לנו, ולגברים וליחסים בין המינים."

בעיניה, הנזק הגדול נעשה דווקא בתוך המגדר. ביחסים בין נשים

"אני חושבת שנשים מזיקות לנשים הרבה יותר ממה שגברים מזיקים לנשים. כמו שגברים יותר מזיקים לגברים יותר מלנשים. אם יש דיון שצריך לנהל זה איפה אנחנו נמצאות מול נשים, איפה אנחנו באמת לא חוששות מנשים חזקות לידנו, איפה נשים נותנות יד במקום להפעיל מניפולציה. נשים לא למדו להתחרות ולכן הן לא פעם משתמשות בכלים גסים גם כשאין בהם צורך.

סיגל אביטן מנחה את ציפורי לילה בגלי צה"ל

וזו לא הביקורת היחידה שיש לה כלפי אחיותיה הנשים. הגיבורה מתלוננת ששוב הנשים מפספסות את המהפכה גם כשהיא ממש מונחת לפיתחן. 

"רוצות כסף ליום שאחרי? משהו ששומר עליכן ועל העצמאות שלכן כמו פוסטינור? קנו ביטקוין. תזרימו לשם כסף. אם תתגרשו, תשנו את הסטטיסטיקה שקובעת שנשים, בניגוד לגברים, נדפקות כלכלית ואם תישארו נשואות אתן כנראה גאונות,  אז חבל להתעכב על זה." (מתוך 'ליידי צ'יל)

"למה אחרי שברור שזו המהפכה הכי גדולה מאז מהפכת האינטרנט, 90% מהסוחרים הם גברים? למה? "

כאמור יש גם את עניין הזוגיות. אביטן גרושה מעל עשור אבל לגיבורת ספרה ובן זוגה היא מציירת חיי נישואין שהם כמעט בגדר נס והיחסים בין השניים עולים ויורדים אבל ברור לשניהם שזו המתנה של חייהם, שהם יחד לנצח.

בספר ג'רי מסביר לליבי כמה חשוב לתת לגברים תחושה שהם טובים ושווים אחרת ילכו לאחרות – את מאמינה בזה?

"זה יותר עמוק מהמשפט השטוח הזה. אני עקבית בזה שאני לא נותנת לפמיניזם ולסיסמאות לנהל אותי. גברים בעיני זקוקים כל הזמן לחיזוקים, הרבה יותר מנשים. אנחנו יותר חזקות נפשית ורגשית, אנחנו מסוגלות לשאת דחייה טוב מהם, אנחנו יודעות לשאת משברים כלכליים טוב מהם. ואני חושבת שאחד התפקידים של האישה, אם היא רוצה להחזיק את הבית שלה בריא, זה להתייחס בעדינות למעמד של הגבר שלה. וכשהוא נכשל לא להגיד לו 'אתה אידיוט' אלא להגיד לו 'אני מכירה אותך, אני יודעת שאתה יכול', כמו עם ילד. אנחנו צריכות להיות הרבה יותר חומלות כלפי הגברים בחיינו. פחות שיפוטיות, פחות תובעניות, פחות דורסניות, פחות גבריות." אביטן מתעקשת להאמין באהבה וזוגיות. "צריך תמיד לנסות להסתכל על הדברים בעיניים רעננות. היד קלה על ההדק, לא עובד? מתגרשים. הלוואי ואפשר היה לעשות קורס רענון לחיי הנישואין כמו שיש קורס נהיגה מונעת.  אני מעריצה נשים שמצליחות להחזיק את המערכת הזאת לא כקרבנות ולא באומללות מצטברת. אני מעריצה נשים שרוכשות כלים וסבלנות וצניעות כדי להחזיק את הדבר הזה. ואין הישג בחיים שמזקק אושר לדרגה של משפחה שלמה כשהמשפחה מתבגרת יחד והנכדים מגיעים."