"אם אתם קוראים את המילים האלה" – המכתבים שאסור שייעלמו

אני זוכרת היטב את הלילה של אסון המבנים במרכז הרצועה. 21 לוחמים נהרגו, מילואמניקים. אני עובדת בחדשות בכאן 11, ועם כמה שאני מתורגלת המספר הזה לא נתפס. כבר התחלנו לאסוף בלילה את השמות והסיפורים וידענו שהבוקר יגיע והכל יהיה קשה יותר, שלשמות האלה יהיו גם פנים יפות וחיוכים ואהובות. וכמו תמיד, כפי שהתרגלנו במהלך מאות ימי מלחמה בכל החזיתות, אני מתחילה לחפש את מספרי הטלפון שמאחורי הפנים ולגשש ולהציע ראיון, מתעבת ומאמינה בו זמנית בבקשה הזו. יודעת שעבור חלק הטלפון הזה הוא חוסר טקט משווע, הוא ציני ובוטה ברגע שברירי כל כך, ועבור אחרים הוא אוויר לנשימה, הוא ידיעה שחושבים עליהם, שיזכרו את אהובם שאבד ולו באותן שש דקות של ראיון בטלוויזיה מחוץ ללוויה.

ואני זוכרת היטב את היום הזה כי אני זוכרת את המאבק הפנימי שלי בין לנסות להביא כמה שיותר משפחות שיזכו לספר ולדבר, ולגשת למספרי הטלפון שכבר ברשותי, ולסגור עם אלה שכבר יש להם נציג להתנהלות מול התקשורת ושגרים במקום מרכזי כך שלא תהיה בעיה לשלוח צוות צילום והנה, עשרה מתוך 21 הרוגים - יש. למול הדחף העז להגיע דווקא לכל אלה שהשם שלהם לא מצלצל מוכר בכלל, שאני מבינה שבני המשפחה אפילו לא דוברי עברית, שגם אם יענו לטלפון לא יבינו למה אני פונה ומה להם ולכל זה. ואני מתעקשת, ונודרת ביני לבין עצמי נדר קטן - שתמיד, כשתהיה לי האפשרות, אני אעשה מאמץ עילאי כדי להגיע קודם כל אליהם - למשפחת החייל הרוסי מאשדוד, להורים הצרפתים שלא הבינו שיש הבדל בין לוחם קרבי למשהו אחר, לאלה שבכל פעם שמתקשרים אליהם המספר לא מחובר אבל בסוף - הם עונים.

כל כך הרבה אבידות היו לנו, וכמה קל לפספס, ולשכוח.

הנדר הקטן הזה היה עקרון מנחה ומוביל והיה הדבר הראשון שאמרתי לשלמה, אחרי שאמרתי- כן.

שלמה קווס, חבר מוכשר, פנה אלי ערב אחד בקיץ האחרון בעיצומה של המלחמה, וכתב: "משתף אותך ברעיון של פרויקט שאני חושב עליו". (ואני עוד לא ידעתי כמה ההודעה הזו תשנה את איך שתראה השנה שלי, את כמה ייסדק הלב שלי, ויתאחה).

"חשבתי על זה", הוא כתב, "שהמכתבים שכתבו חיילים לפני הכניסה לקרב האחרון שלהם הם טקסטים חד פעמיים, תמציתיים מאוד, וכנים מאוד מתוקף הידיעה שאף אחד לא יקרא אותם בחייך. טקסטים שהם כמובן עצובים, אבל גם מרתקים, אישיים, ובעיקר, חשובים ואסור שייעלמו. אז אני רוצה ליזום ולערוך ספר שיאצור את המכתבים האלה כלשונם. אלה שכבר התפרסמו, וגם אלה שלא התפרסמו עדיין בתקשורת והמשפחות יסכימו להנציח לראשונה בספר, וליד כל מכתב יהיה תיאור ספציפי קצר שמוסיף הקשר (בעיקר אישי - לשאול מישהו קרוב מה הכוונה בבדיחה הפרטית הזאת, או למה לדעתך היה חשוב לו להגיד דווקא את זה). יקראו לו: אם אתם קוראים את המילים האלה".

ומיד אחר כך, הוסיף: "ועוד מחשבה תאורטית: יהיה מעניין אותך להצטרף אלי לפרויקט הזה?"

ואמרתי קודם כל, ברור. עם כמה שכלום לא היה ברור, עם כמה שהרעיון הזה מדהים אבל גם נורא, ודורש, וחשוף ואינטנסיבי, ולצד העובדה שברקע ההצעה הזו בעלי, כל הגיסים וכל האחים שלי לוחמים במילואים כבר חודשים ארוכים, ואני עם בן ארבע קטן ובתחילתו של הריון ובתוך עבודה תובענית בחדשות וכשחושבים על זה רגע אז למה בכלל? למה אני, למה עכשיו, למה את זה? וכמו בהרבה צמתים בחיי היו מליון סיבות שלא אבל גם בהירות וידיעה ברורה שבטח שכן.

והתחלנו.

היה לנו חזון, ואת כל השאר המצאנו מאפס - באנו בביטחון להוצאות הכי גדולות לאור בישראל והתחייבנו לספר שיהפוך לספר חובה בכל בית. הם שאלו כמה מכתבים יהיו, ואיך נגיע אליהם, ומה כבר יש לנו ביד, ואנחנו - שברשותנו היה בעיקר רעיון, אמרנו אל תדאגו. עלינו.

ואכן, הכל היה עלינו. ויצאנו לדרך בלי מימון, בלי ליווי, בלי ידע מוקדם, אבל עם מחויבות עמוקה לפרויקט הזה והשתאות מהמילים הנדירות שפגשנו ובעיקר מהדמויות שמאחוריהן. ואני, יוצאת למסע הזה עם ההתחייבות הקטנה שלי - שנגיע לכולם.

אחד אחד אספנו אותם. שם לשם, דרגה, תאריך נפילה, כתובת. פעם אחר פעם "הוספת שורה" בטבלת אקסל ארוכה מאוד, ארוכה מדי. בלי מאגר מסודר או פורמט מוכן ליקטנו מספרי טלפון, כתובות, שמות של מכרים שיוכלו לחבר, והתחלנו לפנות. בכל פעם מסגננים, מעדנים, מלטשים את הפנייה ואת בחירת המילים ואת הטיימינג. בהתחלה כתבנו "צוואה", אבל הורים אמרו שזו מילה גדולה מדי. והוספנו את המשפט שאומר שהרוב לא הותירו מכתב אחרון, כדי לנרמל ולתת מרגוע למי שמרגיש נבגד כמעט, מהמחשבה שיכל להיות עוד זיכרון אבל אין. היו מי שאמרו לנו שהם שמחים שאין מכתב כזה. שהם מתנחמים מהידיעה שבנם יצא לקרב ונלחם כשהוא מאמין בחיים ובחזרה הביתה ולא חושב על המוות. ובכל שיחה כזו למדנו עוד קצת, חידדנו את הפעם הבאה. גילינו שהרוב המכריע של הלוחמים שנפלו לא כתבו דבר, וכך הבנו עד כמה יוצאי דופן הטקסטים שכן הצלחנו לאסוף. קרוב ל-800 משפחות שיצרנו איתם קשר באופן אישי, מתוכם 49 מכתבים שהפכו לספר.

מלאכת הליקוט הזו הייתה רק ההתחלה, כשהמפגש העמוק והנוקב עם הדמויות האלה עוד לפנינו.

49 המכתבים שנכנסו לספר נבחרו על פי קריטריון חד אחד, של מכתבים שנכתבו מתוך תודעה שייקראו רק אחרי מותם של הכותבים. נפרדנו ממשפחות רבות לאורך הדרך ומטקסטים רבים ונפלאים שלא עמדו בפורמט, והפכו רק בדיעבד למכתב אחרון. גלויה של פעם עם בול שנשלחה מעזה עם בקשות לאוכל של אמא לשבוע הבא, וזר פרחים שהגיע לאהובה דואגת לפני החג שכבר הקדימו אותו דפיקה בדלת ושלושה קצינים. ערימות של כאב, של געגוע, של פספוס, של אהבה מתפרצת ומילים שאי אפשר להאמין שנכתבו על ידי בן 19 שכבר ראה הרבה יותר מדי. וגם השלב הזה היה קשה וחשוב, ההסבר העדין למשפחה למה לא. הרצון שלהם להיזכר, לרצות כל כך שהבן היקר שלהם לא יהיה עוד שם, לא עוד אחד מ21, לא עוד אחד מ800.

ועם 49 משפחות אחרות יצאנו למסע משותף, שהן המצפן בו והן אלה שמעניקות לנו את הרשות להשתמש במילים שהכותב שלהן השאיר להן - ולא לנו. היום, כשהספר כבר בחוץ, כשעם המשפחות יש לנו קשר חזק ומלא באמון אני מרשה לעצמי להתרחק רגע ולהבין כמה הגנות נדרשו כאן.

לאסוף במשך חודשים ארוכים מילים של אנשים אמיתיים שהיו ואינם, אנשים שיכלו להיות אחי הקטן שרק קיבל את הכומתה הכסופה, או בעלי שבמהלך התקופה הזו היו שבועות בהם לא נפגשנו, שבחודש אחד בעזה לא החלפנו מילה- למעט מכתב יום הולדת שקיבלתי ברגע של סיכון שהוא לקח, כשעלה לגג בניין בשכונת רימאל והדליק את הטלפון ואפילו לא חיכה לוי כחול, שלח וכיבה, וחזר למשימה ואני חגגתי את יום הולדת שלושים בלעדיו, עם מילותיו של החצי השני שלי שנמצא אי שם אבל לפחות נמצא, ובין אינסוף מילים של אלה שכבר לא.

ורק עכשיו אני מודה קצת כמה מפחיד היה, כמה ביטחון הייתי צריכה להמציא כדי להתקשר למשפחה שבתה התצפיתנית נפלה בשבעה באוקטובר ולשאול בעדינות וברוך אם השאירה מכתב, אבל לא לתת לקול לרעוד. וכמה מוות פגשנו. וכמה געגוע ואובדן וכעס, ושיחות עם אלמנה שבעלה הותיר לה שישה מכתבים וחמישה ילדים ואמרה לי "לנשום, זו כבר משימה שאני צריכה להתאמץ מאוד כדי לעשות".

ולצד זה, כמה חיים. ואמת צרופה. ולב פתוח כמו שיכול להיות פתוח רק כשאתה כותב בלי פילטרים כלל, מגלה הכל, מבקש סליחה ואומר תודה ואומר אני אוהב אתכם, עשיתי חיים משוגעים.

כותבת הטור הינה רחלי פלנט רוזן, עיתונאית, שחיברה יחד עם שלמה קווס את הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה".