"המדריך לאישה החושנית": הגיע הזמן שנדבר על מיניות
כמו גיבורת ספרי, גם איתי מעולם לא דיברו על חושניות – לא כנערה מתבגרת, לא כחיילת ולא כאישה צעירה. האם אנחנו רוצות להמשיך לחיות בעולם שבו בנותינו לומדות על מיניות מהאינטרנט, או שאולי סוף סוף נצליח להתגבר על המבוכה וניצור איתן שיח פתוח?
"בחופש הגדול בין היסודי לחטיבה הייתי חייבת לפענח משהו על אמא שלי; משהו חמקמק שמתחת לדברים. אז לא ידעתי שזה מה שאני עושה, חשבתי שזו סתם סקרנות, ואחר כך זו הפכה למין התמכרות. כשהבית היה ריק, אבל באמת ריק, כשכולם נסעו רחוק, אבל ממש רחוק, והיה ברור שהם לא יחזרו בקרוב, הייתי נכנסת לחדר של ההורים. הארונות של אבא היו מצומצמים: חולצות מקופלות, מכנסיים, תחתונים שהכרתי מחבל הכביסה, נטולי סודות. אבל אלו של אמא כמסו סודות והבטחות. נדמה היה שמדובר במגירות סודיות עבורי, אך גם עבורה; שאם לא אגלה לה, לא תדע שהן מתחבאות אצלה בארון, בין הבגדים המוכרים שהיא לובשת לעבודה וליום הורים בבית הספר. תחתונים מסוגים שמעולם לא ראיתי כמותם, מרקמים של בדים שלא הכרתי ולא ידעתי באיזה שם לכנותם, בצבעים מרהיבים, שונים כל כך מצבעי בגדיה. חזיות שניסיתי למדוד וניצני שדי טבעו בהן, פנקסי שורות צפופות של מחשבותיה ואירועים בחייה, מכתבים ישנים. פעם מצאתי ספר בכריכה סגולה, 'המדריך לאישה החושנית', ובהלה גדולה תקפה אותי והסתלקתי מהבית והלכתי לישון אצל מיכל עד שכולם חזרו מהטיול שלא יצאתי אליו ואמא שלי חזרה להיות סתם אמא, אחת שפורקת תיקים וממיינת כביסה. אבל כבר באותו לילה התחלתי לספור את הרגעים עד שתהיה שוב הזדמנות, ואפילו לא חיכיתי עד שהבית יהיה ריק באמת. סתם יום רגיל שבו אותו ספר נמצא שוב מתחת לאותן חזיות ולקחתי אותו לחדרי והשתאיתי על המילים ועל ההצעה להעביר צעיף משי על גופי העירום ובין רגלי. אפילו לא חשבתי אז איך זה קשור לאמא שלי, רק תהיתי מהו משי ואיך אפשר להשיגו ואולי אפשר גם עם צעיף צמר, זה שסרגתי בשיעורי מלאכה שורות ימין ושמאל. אבל בספר היה כתוב בפירוש משי, ועם מילים כתובות לא מתווכחים בבית שלנו. בלילות מתחת לשמיכה הייתי קוראת ומשננת את התרגילים, לוקחת ומחזירה את הספר אל מחבואו כמו היה זה מטמון משותף של שתינו".
נטע, גיבורת הרומן שלי "תמיד בזמן", היא צעירה ישראלית המתגוררת ביפן. היא מבקרת במועדון טרנסג'נדרים, ומבינה שההתייחסות למין ביפן שונה מזו שהיא מכירה בישראל של תחילת שנות התשעים. חברתה היפנית חושפת אותה לספרים שנכתבו ביפן במאה השבע-עשרה ועוסקים באהבת גברים בין לוחמי הסמוראים, ובנשים המחפשות אחר תענוגות האהבה. נטע מנסה להבין את הפער בין שתי התרבויות בהתייחסות למין ונזכרת בילדותה. החושניות כמושג וכל מה שהתלווה אליו היוו בילדות סוד נוסף שהיה עליה לפענח בנוגע לאמה, ובאמצעותו להבין משהו על עצמה, על נשיותה, על כל מה שלא דיברו איתה באותם ימים והיה עליה לנסות להבין לבד.
עוד לא דיברנו על חושניות
כמו גיבורת ספרי, גם איתי מעולם לא דיברו על חושניות - לא כנערה מתבגרת, לא כחיילת, לא כאישה צעירה. בצעירותי גם קראתי את כל הספרים שהיו בספריה העירונית וכולם מיעטו לעסוק במיניות הנשית. אז איך אנחנו מגלות את המיניות שלנו? מי מדבר אתנו על מיניות בגיל שבו הגוף שלנו משתנה לנו, לעיתים באופן מבהיל ביותר? ולא, אני לא מתכוונת לשיחות הכנה לקראת קבלת הווסת, ולא על שיעורים בחינוך מיני, קניית חזייה או תחבושות הגייניות.
הנשים החושניות שאנחנו פוגשות במהלך חיינו, כבר כילדות צעירות, בפרסומות, בסרטים, בטלוויזיה, אך גם בבית וברחוב, משדרות מיניות ומשתמשות בה במגוון צורות, למשל ככוח, כפיתוי, או כחולשה. איך ילדות ונערות מפענחות את הרמזים הללו, מה הן יודעות לעשות איתם, והאם זה האופן שבו אנחנו רוצות ורוצים שהן ילמדו על המיניות שלהן?
אני ביבליותרפיסטית שעובדת עם קבוצות נשים. כשנשים נפגשות עם נשים וכותבות את הסיפורים שלהן, עולים בכתיבה גם נושאים שפחות מדוברים בחיי היום-יום, כמו חושניות ומיניות, ואחד הדברים שקשה לנו להבין כקבוצה זה איך זה יכול להיות? איך זה שאנחנו לא באמת מדברות על זה, אף לא עם הקרובות לנו ביותר?
תפיסת הנשיות שלנו מתחילה להתעצב בגילאים צעירים מאד, וניזונה ממגוון התנסויות במהלך חיינו. רעות (50), למשל, כתבה: "בכיתה ד' כבר הייתי חייבת לקנות חזייה. זה הפך להיות הסיוט של החיים שלי. לכל הבנות בכיתה עוד בכלל לא היה ציצי, ואני עם חזייה. הבנים ירדו לחיי, לעגו לי, הציקו לי, ולא היתה לי תמיכה מאף אחד. שנאתי את הנשיות שלי עוד לפני שהבנתי מה זה נשיות".
נשים רבות מספרות על חוויה דומה. כמעט בכל כיתה היתה הילדה הזו, שלבשה חזייה לפני כולם והמיניות המתפרצת שלה שאולי הבהילה אותנו, או שלא ידענו לפענח, הובילה להתנהגויות פוגעניות שיתכן והיו נמנעות אם מישהו היה מסייע לכולנו להבין מה קורה לנו. אם מישהו היה מדבר אתנו על הגוף שמשתנה, על החוויה האישית. אם היו כותבים עבורנו ספרים שבהם הגיבורים מתמודדים עם תחושות דומות, שמוצג בהם מנעד רחב של התייחסויות למיניות, לנשיות, להתבגרות. על מנת ללמד מיניות אי אפשר להסתפק בשיחה אחת או שתיים בגיל ההתבגרות. עלינו למצוא עצמנו לאורך כל החיים בשיח פתוח ואמיץ המותאם לגיל, לצרכים, ולשאלות שמתעוררות בכל שלב התפתחותי.
"אמא דרשה ממני ללבוש שמלות"
"אמא שלי תמיד היתה מאוד נשית" מספרת גלית (32), "היא דרשה ממני ללבוש שמלות וללכת עם תסרוקות של ילדות. אני זוכרת תחושת חוסר התאמה למראה שלי בשמלה, הרגשתי שאני לא אני". גלית מדברת על זרות וניכור מעצמה, לנוכח אילוץ 'המראה הנשי' שנכפה עליה. "קינאתי בנשים שהעזו להסתיר את הנשיות שלהן, כמו הדמות מהסרט ינטל, אבל לא היה לי אומץ לחקות אותה".
הניסיון לחיות חיים מתוך אותנטיות מביא פעמים רבות להתנגשות עם החינוך שאנו מקבלות ומה המשמעות של "להיות ילדה טובה" ולרצות את הסביבה. הציפיות של בנות ואימהות אלו מאלו, שלעתים קרובות נענות, אך פעמים רבות אינן נענות, הן כבירות, וכך גם התסכול כשאותן ציפיות אינן נענות. כבנות, אנחנו מצפות שאימא שלנו תלמד אותנו להתנהל בעולם, ביחוד בעולם של נשים, של מיניות, של התייחסות לגוף שלנו. אימהות רבות כמהות שבנותיהן יתאימו עצמן לתפיסות שלהן, ומלמדות אותן קודים של התנהגות בהתאם לכך, ופעמים רבות מתאכזבות כשהבנות מסגלות לעצמן התנהגויות אחרות. המשימה שלנו כילדות וכנשים צעירות היא למצוא את הקול האישי, ההעדפות והערכים האישיים, ואת הדרך לחיות את החיים מתוך אותנטיות הולכת וגדלה. וזו גם המשימה של ההורות - לאפשר לבנותינו ולבנינו למצוא את הקול האישי ולתת לו ביטוי.
הצורך בהורות מגדלת ממשיך להתקיים כל חיינו, כפי שאפשר לראות בדברים של נעמה (46): "אחרי שהתחתנתי רציתי לדבר עם מישהו על המין עם בעלי. זה לא היה כמו שדמיינתי ולא היה לי עם מי לדבר על זה. כמה פעמים ניסיתי לדבר עם אמא שלי, אבל היא היתה נבוכה ואמרה לי שאלו דיבורים של חדרי מיטות ובעצם השאירה אותי שוב לבד. מצד שני, למה ציפיתי, היא מעולם לא דיברה איתי על נושאים כאלו".
כאימהות שלא דיברו איתנו בילדותנו על נשיות ומיניות, עלינו להמציא שיח חדש עבור בנותינו ובנינו. עלינו למצוא ולזהות את ההזדמנויות לדבר עם ילדים בני שלוש שחוקרים את איברי המין שלהם, באופן שיאפשר לנו את המשך השיח על הנושאים הללו לאורך שנות התבגרותם. אם אנחנו לא נעשה זאת, הם יחפשו תשובות במקומות אחרים. האם אנחנו באמת מעדיפות לתת ל"אינטרנט" ללמד את בתנו מהי אורגזמה, או חדירה, ולא להסביר לה בעצמנו, למרות הקושי, למרות המבוכה?
React to WordPress
