אני לרגע לא מתחרטת על שלקחתי על עצמי את תפקיד  השגרירה באו"ם.

אני כן מצטערת שהמערכת המסועפת והנהדרת שבניתי עם שגרירים ושגרירויות , כמו הטורקי, המצרי והאמריקאי הולכת לאיבוד. אני מצרה על זה מאוד.

 

זו היתה לי תקופה מרתקת, וזכות גדולה לייצג את המדינה שלי בימים פחות טובים. זכותם של שר החוץ שלנו וראש הממשלה שלנו למנות שגרירה שתתאם את השקפת עולמם. ברגע שהתחלפה הממשלה אמרתי: אסיים את התקופה, אבל שיחליטו. דיר בלאק. איך אפשר להשאיר את האווירה הזאת בלי שגריר? זה לא בסדר, אלה ימים שכל הזמן יוצאות ועדות שבאופן סיטונאי מוציאות החלטות אנטי ישראליות. צריך מישהו שיילך, ייצג ויופיע כמוסמך על ידי הממשלה בתקופה כל כך קריטית.

 

 

הגילויים לא נגמרים.

כל חיי, שהם די ארוכים, הייתי ספונה במגדל השן. הייתי מאוד מוגנת במקום שבו הצלחתי בכל מה שעשיתי - גם במשפחה, גם באקדמיה. לא הייתי רגילה לדברים שמערבים שיקולים שהם לא בהכרח ענייניים או אתיים.

לא לקח לי הרבה זמן להרגיש המון כוח בזה שאני מייצגת את המדינה שכולנו כל כך אוהבים, וגם בזה שידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. השתדלתי להגיד את הדברים הנכונים ומרגע שהבנתי את זה פחות היה חשוב לי מה אומרים בבית.

 

הבנתי שבזירה הבינלאומית יש פער עצום בין מה שאנשים אומרים וההתבטאויות שלהם מעל הדוכן לבין מה שהם חוזרים ואומרים לי בשיחות ובקבלות פנים. ההבנה הזאת היתה המצפן שהלכתי איתו והיא הקלה עלי לעבור את השנתיים הכי קשות ביחסי ישראל והאו"ם. אגב, זה עדיין לא נגמר.

אנחנו לא נתפסים טוב בעולם.

יש כרסום במעמד של ישראל ודה לגיטימציה נוראית. לי זה דווקא נתן המון כוח. אם הייתי צריכה ללכת על מי מנוחות ולתת את הנאומים המשמימים האלה, אני לא חושבת שהייתי מוצאת את האנרגיות. 

 

דו'ח גולדסטון הוא דו'ח נורא ואיום.

הוא מוטה מלכתחילה ופגע במוסדות שהכי יקרים ללבי: הדמוקרטיה הישראלית, הצבא הישראלי ומערכת המשפט הישראלית. עמדתי לבד והגנתי על מדינת ישראל. וזה נתן לי הרבה עוצמות שלא ידעתי שהן קיימות בי דווקא בגלל שזה היה כל כך משולח רסן.

 

עם כל הביקורת, ויכול להיות שנעשות טעויות, אני מכירה את הצבא ואת האנשים שכתבו את הקוד האתי שלנו. אלה אנשים שלהציג אותם כקלגסים שיורים בחפים מפשע, זה נורא. 

 

היום כבר אין אנטישמיות, כי זה לא מקובל.  בפוליטיקלי קורקט זו "אנטי ישראליות".

אחרי שנים שהיינו מדינה שנאבקה על קיומה, נלחמה מלחמות צודקות והקריבה כל כך הרבה, הפכנו למדינה שמצטיירת - בצדק או שלא - כמדינה שכובשת ורומסת, נוגסת בעם אחר. זה בעצם נגד מדינת ישראל, לא נגד היהודים.

 

זו הבעיה הגדולה ? התדמית שנוצרה לנו.

מוכרחים לשנות אותה, ואחת הדרכים, אולי היחידה, היא להתקדם בתהליך שלום אל שתי מדינות, להושיט יד לשלום לשכנינו, עם כל הצרכים הביטחוניים שלנו.

 

אל תלעגו למיקרונזיה.

בעצרת הכללית חשוב לנו שכאשר יש החלטות אנטי ישראליות יהיו גם  כמה סימונים ירוקים על הלוח, ולא רק את הגוש הגדול הזה של הרוב האוטומטי נגד ישראל.

 

בעצרת הכללית באו"ם לכל מדינה יש קול שווה. גם למדינות כמו איראן וקובה שמשקיעות המון כסף בהטיית המדינות הקטנות לעזרתן. ארה"ב היא עדיין הידידה הגדולה ביותר שלנו, עם כל הקשקושים שאומרים פה והשמות שמכנים את אובמה במקומות מסוימים. צריך לזכור שהכל מגיע לשם.

באופן אישי, מעולם בחיי לא עבדתי כל כך קשה.

גם כפרופסורית כתבתי בזמני החופשי, זמני ועיתותיי היו בידי. פתאום הייתי שבויה בקרב מאסף. הגעתי לאו"ם Out of nowhere ורבים אמרו: "גבריאלה מה, מי?". אני, שחשבתי שאני באה לאו"ם לייצג פנים אחרות של ישראל ? לא מצ'ואיסטית, לא לוחמנית, ישראל שתורמת, דמוקרטית, שמכירה בזכויות נשים ומיעוטים, כמעט שלא היה לי זמן להתפנות לישראל שמעבר לסכסוך.

 

נשים מתפקדות אחרת מגברים ומנהלות סוג אחר של שיח, יותר צנוע ובגובה העיניים.

אחד הרעיונות שעמדו מאחורי זה שציפי לבני מינתה אותי, היה עובדת היותי אישה. 

באופן אישי אף פעם לא רציתי שיקראו לי "פרופסור" או "אמבסדור".

 

הרעיון היה להציג פנים אחרות של מדינת ישראל: יותר רגישות, יותר פתוחות, עם יותר ענווה. העובדה שלא באתי מפוליטיקה או דיפלומטיה מאוד עזרה לאנשים, (אגב, גם לשגרירים ערביים),  להתחבר אלי וליצור איתי שיח שהם לא היו יוצרים עם שגרירים אחרים.

 

אנחנו, הנשים, צריכות לקחת את גורלנו בידינו ורק דרך פוליטיקה אפשר לשנות.

התחילו לפנות אליי בענייני פוליטיקה. אני משאירה את זה לדור שלכן. אני מרגישה שעשיתי שירות מילואים - הייתי באמצע כתיבה של ספר, התנתקתי מהכל, התפטרתי מכל הגופים שהייתי בהם ונתתי שנתיים. עכשיו אני רוצה לכתוב ויש לי עוד כמה מחויבויות אחרות. פוליטיקה זה לא בשביל אנשים מבוגרים.

 

אני לא זוכרת מתי לפני 2008 לבשתי חצאית.

באו"ם עברתי לבגדים מאוד קלאסיים: התאפרתי, ואני בחיים לא התאפרתי. כשהבן שלי התחתן שאלתי את בן זוגי, עוזי, אם לצבוע את השיער. הבן שלי אמר לי: "אמא, אני אוהב אותך כמו שאת". באו"ם חשבתי שזה נותן לי איזה יתרון.

 

לקח לי המון זמן והרבה חינוך להפוך לפמיניסטית.

אף פעם לא ראיתי ניגוד בין אינטלקט ונשיות, אבל חברותיי הראו לי שיש צורך לתת העדפה מתקנת לנשים. נשים משלמות מחיר מאוד גבוה כשיש קונפליקט ומלחמה, וחייבים לשתף אותם בתהליכים לקראת פתרון סכסוכים. תראו מי מנהל לנו את החיים ? רק גברים. בקבינט אין אף אישה, בממשלה יש אחת או שתיים ולא בתפקידים שקשורים ליומיום שלנו.

הקפאתי לשנתיים חיים מאוד נוחים.

 חושבים "דירת שרד במנהטן", אבל זה לא ביג דיל. היו בהחלט ויתורים אבל בזכות זה שבן זוגי עוזי היה איתי - הצלחתי. היתה תחושה שאנחנו עוסקים בדברים גדולים חשובים. אחרת בשביל מה.

 

הניתוק מהילדים ומהנכדים שלי, שהם משוש חיי, היה לי מאוד קשה.

לשמחתי הרבה, בן זוגי עשה את הוויתורים הגדולים. הוא בא איתי לשנתיים, נסע הלוך וחזור, אבל היה לצדי והיה איתי. בלילות שהגעתי אחרי ימים ולילות מפרכים באו"ם הוא עזר לי לארח כחלק מהתפקיד שלנו. אלו היו ערבים שהרבה שגרירים זוכרים כי הוא עצמו בישל. זה לא הקייטרינג הרגיל והמוכר.

 

פעם קראתי שגיל 70 של היום זה ה-50 של פעם. זה נכון.

יש לי נכדה בצבא ואני חושבת עליה לפעמים כעל בתי. זה דור אחר.

 

הכלל שלי הוא לעשות מה שנכון ובלבד שלא אפגע באנשים אחרים. זה תמיד הנחה אותי. אני מקדישה לזה הרבה מחשבה.

בחיים לא התחרטתי על משהו שעשיתי. אולי היה לי מזל שפגשתי את האנשים הנכונים ואהבתי את האנשים הנכונים.

 

זו אחת הסיבות שלא רציתי אף פעם להתמנות כשופטת. לא רציתי לקחת אחריות על טעות. טעות של שופט עלולה להיות נוראית, וכולנו בני אנוש ויכולים לטעות. אני לא רוצה להסתכל אחורה ולהגיד: עשיתי טעות.