את מצליחה לחשוב על רגע אחד שזכור לך שאמרת לעצמך 'הצלחתי', איזשהו רגע שהתעלה על כל שאר הרגעים?

ביום הולדתי ה- 17 עליתי על הבמה בפעם הראשונה. אני כמו נער מעלית. היו לי את הירידות ואת הנפילות ואת הרגעים הגדולים יותר. אני חפה מנוסטלגיה, וכל הזמן אומרת לעצמי לא להתרפק על כלום. במישור האישי ישנם רגעים גדולים ושעות גדולות, ובמישור המקצועי, לפעמים יש גם רגעים כאלה שאתה אומר "בשביל זה היה הכל כדאי".

 

אז למה בעצם לא להתרפק?

לי זה לא בריא. אתה לא תמצא אותי יושבת וצופה בסרט שלי. אם הנכדים שלי רוצים לראות את זה, ורוצים לראות סרט שלי, שיראו את זה לבד. לא תמצא אותי אומרת: "מה, הייתי כל כך יפה? כל כך רזה, כל כך גבוהה, כל כך בלונדינית, העיניים הכחולות האלה הן שלי?". אני חושבת שיש משהו לא בריא בהתרפקות על העבר, וגם פתטי. כל יום אני חיה את היום שאני ניצבת בפתחו. אני מקווה שאני אסיים אותו טוב, שלא יקרו דברים נוראיים ליקיריי ולמקום שבו אני חיה, ונעבור עוד יום.

 

יש הבדל באנרגיה של המירוץ בשנים שאת במירוץ העכברושים, ובמרוץ אחרי התפקידים. גם היום אני רוצה להצליח, אבל כל ההסתכלות שלי על המקצוע, שהוא הדבר הדומיננטי בחיי, היא אחרת לגמרי. אני רוצה לעבוד עם במאים שעוד לא עבדתי איתם, ועם אנשים צעירים. הם לא מבינים כמה אני גונבת מהם, יש משהו במפגש הבין-דורי שעושה לי טוב, בימים האלה.

 

אני צריכה להיות כל הזמן הכי חדה, הכי עדכנית. צילום: רפאל מזרחי

 

 

 

מה גילה אלמגור לובשת?

 

חולצת ערב רקמת לייזר, קרייזי ליין
 

מכנסיים שחורים אלגנטיים, קרייזי ליין

 

 

מאיפה מגיע הרעב הבלתי נגמר הזה להמשיך לעבוד?

המקצוע הזה מאוד תחרותי. הרי אתה הסחורה, אתה הגוף, הפנים. אתה חייב שיהיו לך כישרון, רגש, רגישות, אינטליגנציה, זאת המרכולת שאתה מציע למכירה. כדי שמישהו ירצה את מה שיש לי להציע, אני צריכה להיות כל הזמן בכושר, כל הזמן חדה, עדכנית, מעודכנת. גם בצורת הדיבור, בשפה, לא להישמע אנכרוניסטית, לא להישמע ענתיקה, להיות ערה, איך מדברים, איך מתנהגים, ואני סקרנית כמו ילדה בת 5.

 

נשמע שלאורך כל המסע, אפשר יהיה להגיד עלייך שהצלחה היא הדרך הרבה יותר מהתוצאה?

כן. הרבה פעמים שיחקתי בסרטים שלא הצליחו, אבל המסע, העבודה, המפגש המקצועי היה מופלא. אז הסרט לא הצליח, וחבל, אבל היה שווה. זה מקצוע נהדר ומופלא. אתה יכול לצאת מהבית עם כאבים, חולי, אבל ברגע שעלית על הבמה, נעלם הכל. לדמות שאני משחקת לא כואבות השיניים ולא נתפס הגב, אבל ברגע שאני ארד מהבמה הכל יחזור אלי. שיחקתי עם חום אימים, זעזוע מוח, תאונת דרכים, באתי עם הכל. עליתי על הבמה, שיחקתי, ובסוף ירדתי. המחוייבות שלי לבמה היא נצחית.

 

יש לך איזשהי הצלחה טרייה, אפילו מהיום בבוקר?

כל יום שאני קמה ולא רואה את השם שלי במודעות האבל, אז הכל בסדר. לצערי הגדול, בזמן האחרון אני מאבדת הרבה מאוד אנשים יקרים, ואפילו ממעגל יותר רחוק. זה כנראה חלק מההתבגרות, מהגיל השלישי.

 

את מרגישה שאת חווה היום כישלון אחרת מאיך שהיית חווה אותו פעם?

תראה, כשהייתי שחקנית צעירה, נקבוביות העור שלי לא היו מתורגלות במכות, ואני ספגתי המון השתלחויות של המבקרים. הרגו אותי. היו ימים שרציתי פשוט לקפוץ מהגג, רציתי למות - ועובדה ששרדתי את זה. היום מי שאכזר יותר מכולם זה הרשתות החברתיות, וכל הטוקבקיסטים, שהם רוצחים.

 

ובכל זאת, מי המבקר הכי קשוח שלך?

בעלי. יעקב אגמון, שיהיה לי בריא. אני לא אעלה על הבמה בהצגה חדשה אם הוא לא יראה חזרה גנרלית, אין מצב. גם כשהוא היה בחו"ל ובנסיבות הוא היה מגיע כדי לראות את החזרה הגנרלית, הוא היה מגיע כדי לראות את מה שאני עושה כי הוא יודע שאני לא מאמינה לאף אחד ואף אחד גם לא יהיה כן כמוהו. כשהוא היה מעשן הוא היה כותב לי על קופסת הסיגריות את ההערות שלו, היינו באים הביתה והוא היה אומר: "תגידי, למה הפאוזות האלה שעשית, ההפסקות האלה? איפה את חושבת שאת נמצאת? מה זה?" זה מזל גדול שיש לשחקן או שחקנית מישהו שהוא יכול לסמוך עליו אבל עד הסוף. אני יודעת שהוא לא ישקר לי.

 

גם הוא היה אומר אותו דבר עליך?

הוא היה אומר "אין מי שמבין אותי כמוה". זה נכס לחיות ככה, עם מישהו שמבין לאן אתה הולך כל בוקר, וחוזר. הייתה הצגה טובה, הפרטנר היה טוב, מישהו עצבן אותך, סצנה כזו, פתאום טלפון, כל הדברים שיכולים להוציא אותי מהכלים, עוד אני לא מדברת על פוליטיקה ואני עוד לא מדברת על החיים, אבל מה שנקרא בלצאת לעבודה - זה לא פשוט.

 

הפרוייקט של און לייף וקרייזי ליין ריכז נשים מצליחות, שעשו החלטות אמיצות בחיים, למה את חושבת שנבחרת לפרויקט?

תראה, אני אישה קטנה מאוד, אלוהים עשה 1.57 מטר. אבל עם המימדים האלה, אני מאוד עצמאית ודעתנית ולא חיכיתי שיעשו בשבילי שום דבר. הכל בעשר אצבעות עם מרפקים מאוד חזקים, לא דרכתי אף פעם על גוויה, לא לקחתי שום דבר מאף אחד, עם תחושת מחויבות לזולת ולקהילה ולסביבה שבה אני חיה. אף פעם לא הסתרתי את דעותיי, אף פעם לא פחדתי להשמיע קול, גם כשזה לא פופולרי. היום בכלל אתה חוטף שיימינג שזה בליסטראות, זה לא פשוט.

 

אני צריכה להביט במראה בבוקר, אני צריכה להסתכל על עצמי בעיניים ולהגיד: אני הבן אדם שאני ואני לא אוותר ואני לא אתקפל ואני לא אתקרנף ואני לא אצטבע בצבעים אחרים כי מישהו מחכה שאנשים יתנהגו אחרת. ואני מוכנה לשלם את המחיר. ואני חושבת שזה מקרין משהו שבמסגרת כזו של העצמה נשית או כוח. זה לא פשוט להיות אישה לבד ולגדל ילד, להיות אישה גרושה, אנחנו חברה שוביניסטית מאוד, בעייתית מהבחינה הזאת לנשים, ויש לי הרבה מאוד הערכה גם לפרויקט הזה וגם לקולגות.

 

את חושבת שהמילים 'אומץ' ו'הצלחה' הן מילים שהולכות ביחד?

בשביל להצליח צריך אומץ וכוח לא פחות מאשר כדי להתמודד עם כישלון. ראיתי הרבה אנשים וכולנו עדים מה קרה לאנשים שהצליחו בגדול מאוד, ואתה אומר: איך זה יכול להיות? הרי העולם אכל מהיד שלו. אנשים שהצליחו וכבשו את הפסגות הגדולות ביותר, והתרסקו פנימה והחוצה, ואתה אומר 'זה לא יכול להיות'. אז זה יכול להיות. צריך כוח איתנים לעמוד בתחושה הזו, שפתאום הנה הגעת וזה הצליח. מעולם לא הייתה לי תחושה ש'הנה השגתי, הצלחתי'. כשאני שואלת את עצמי איך הכל התחיל, זו הייתה טעות של אלוהים. כי כמו שהגעתי לעולם הזה, זה לא בסדר. ככה לא מתחילים חיים. אבל אם כבר, אז במקום שבו אני נמצאת או למקום שאליו הגעתי, שבניתי לי קודם כל משפחה, משפחה קטנה, אמנם מצומצמת אבל משפחה, שהיה לי קשה להאמין שתהיה לי אי פעם. ומאוד רציתי, וגם המסע המקצועי, הקריירה, המקצוע הזה שהביא אותי לכל כך הרבה פינות בעולם. כל כך רציתי לנסוע בעולם, הייתי חוסכת אגורה לאגורה, ופתאום מגיל 19 אני נוסעת. נשארו מעט מקומות שאני רוצה להיות בעולם ועוד לא הייתי בהם.

 

מעולם לא היתה לי תחושה שהשגתי, והצלחתי. צילום: רפאל מזרחי

 

איך עבר כל התהליך של בחירת הבגדים לפרוייקט?

בגילי המופלג אני כבר יודעת מה נכון קודם לגוף שלי, ואני יודעת שאני צריכה להרגיש מאוד נוח בבגד. ופתאום ראיתי את החולצה הזאת על קולב. שמתי אותה ומיד הרגשתי בה נוח וטוב לי עם זה. לי לא אכפת איזה צבע ללבוש, העיקר שיהיה שחור. פעם הגעתי מחו"ל עם חולצה שחורה עם נקודות לבנות, ובעלי אמר לי: "אלמגור, התחלת ללכת עם צבעים רועשים אני מבין".

 

אף פעם לא פחדתי להשמיע קול, גם כשזה לא פופולרי. צילום: רפאל מזרחי

 

אגמון מתערב לך גם בבגדים?

לא, אבל הוא יודע להחמיא מאוד. הוא אסתטיקן גדול. על עצמו הוא שלומפר. אם אני לבושה טוב הוא מאוד מרוצה והוא אומר: גילה, זה יפה. אני לא אצא מהבית כשהוא בבית ואני לא אשאל אותו: יענקל'ה, זה בסדר? אבל הוא יכול להגיד לי "נהדר. יש לך משהו אחר?"

 

אז הוא גם יודע למצוא את הניסוח הנכון.

כן כן. אבל הוא לא יתן לי, אני מאמינה שהוא לא יתן לי לצאת מהבית שזה לא בסדר. 

 

יש איזה מילה אחת שמסכמת את האג'נדה שלך לגבי בגדים?

המילה היא נוחות. כל כך לא אכפת לי שיראו אותי באותו בגד, אני לא חלק מהסצנה הזאת שאומרת "אוי, כבר צילמו אותי בזה" אין דבר כזה. הכל לפי טעמי האישי, אין לי סטייליסט או סטייליסטית, אני יודעת שעושים עבודה נהדרת ואני מעריכה את זה מאוד.

 

 

קרדטים:
איפור: שירן שפלר | שיער: שירן שפלר | צילום: רפאל מזרחי | סטיילינג: קרייזי ליין, שירן מאניה

מה גילה אלמגור לובשת?

 

חולצת ערב רקמת לייזר 
מכנסיים שחורים אלגנטיים

 

 

מה גילה אלמגור לובשת?

 

חולצת ערב רקמת לייזר 
מכנסיים שחורים אלגנטיים