בנימין נתניהו וברק אובמה כבר, איך לומר, לא נורא קרובים כמו פעם. כלומר, כבר הרבה זמן שהם לא יוצאים לשום מקום בערב, ואין בכלל מה לדבר על לבלות את הלילה ביחד. אבל עכשיו אובמה ממש מנפנף את ביבי, כאחרון השחקנים בעיר שמנסה להיפטר ממישהי שהוא אסף בלילה שיכור בבר, ועכשיו הוא לא יודע איך להגיד לה שזה לא זה. אני מתגעגע והכל, מסביר אובמה לנתניהו, אבל אני פשוט לא מוצא זמן להיפגש איתך בביקור המתוכנן בארה"ב בסוף החודש. אתה יודע איך זה, זאת תקופה כזאת עמוסה, ואני רוצה להתרכז בקריירה, ואני גם חייב לחפוף את השיער ולהוציא את הכלב.

 

עוד ב Onlife:

 

לא חייבים מלחמה, רק את ההרגשה שזה עומד לבוא

ככה זה, אף אחד לא אוהב מגלומנים, ואף אחד לא אוהב שמציבים לו אולטימטומים. בעיקר לא האיש החזק ביותר בעולם. וזה בדיוק מה שעשה נתניהו, כשתקף את ארה"ב וטען כי "לאלה בקהילה הבינלאומית שמסרבים לשים קו אדום בפני איראן אין זכות מוסרית להציב אור אדום בפני ישראל". אין זכות, הוא אומר. לאמריקאים אין זכות. הם בסך הכל המדינה שבזכותה אנחנו שורדים ושבלעדיה – מדינת ישראל לא יכולה להחזיק יותר מיום אחד של מלחמה, גג. מבחינה כלכלית, זאת אומרת, רק כלכלית. הרי צה"ל הוא הצבא החזק ביותר בעולם, ואז מה אם הגודל שלו הוא בערך הגודל של הצוות שאחראי על הבורקסים של מרטין דמפסי? אנחנו אמיצים ואלוהים איתנו, ושמישהו יחזיק אותנו, לפני שנשתולל ונעשה פה נזק, אה?

 

אז איך בעצם הגענו פתאום למצב שראש ממשלת ישראל נוקט בטון מובהק של איומים נגד נשיא ארה"ב? זה די פשוט, בעצם: ביבי נתניהו נחוש להשאיר את נושא איראן על המפה. הוא רוצה מלחמה, ושום דבר לא יזיז אותו מזה. כלומר, אם לדייק, נתניהו לא באמת רוצה מלחמה, כי אחרת כבר היינו בעיצומה. נתניהו, כמו כל פלרטטנית סוג ז', יודע היטב שהוא לא חייב באמת לעשות שום דבר, רק לשמר את האשליה שהנה, אוטוטו הוא עומד לעשות. לטעמי, הצורך של נתניהו בשימור הפחד מפני האיום האיראני נובע מהצורך הברור בהסטת האש וליבוי שנאת האחר, כמו שעושה כל מנהיג טוב שהעם שלו מתחיל להבין שדופקים אותו. אולי יש סיבות אחרות, אולי לא, פחות רלוונטי כרגע.

 

העולם לועג להצהרות של נתניהו

כבר לפחות שנה אנחנו שומעים איך ממש עוד רגע האיראנים מורידים עלינו פצצת אטום, השעון מתקתק וחייבים לתקוף. ואת נתניהו לא ממש מעניין כל הרעש הטורדני מסביב: מי זה הגבי אשכנזי הזה, שיגיד עכשיו שזה מיותר? מי אלה כל אנשי הצמרת הביטחונית, כולל שר הביטחון בכבודו ובעצמו שיתנגדו למהלך, ולמה הם לא סותמים את הפה? הם לא רואים שהוא מנסה לבנות פה משהו? כאילו שהמילה שלו זה כל מה שהעולם צריך כדי להשתכנע, ואם רק לא ישברו לו אותה – זה יעבוד.

 

כמו כן, ביבי נתניהו לא מוצא גם שום עניין בדיווחים על כך שיותר מחצי מהעם שלו מתנגד למלחמה הזאת, שחסרים מקלטים (המקלטים בגוש דן, למשל, יכולים להכיל רק 10% מהתושבים), שמקרה משה סילמן גילה לנו שבעצם יש רק 8 מיטות לטיפול בנפגעי כוויות חמורות. 8 מיטות, בכל מדינת ישראל הנאורה והמפותחת.

 

סולם אחד לכיבוי אש, שמגיע רק עד קומה 13. ואנחנו מבודדים מבחינה עולמית, כמו שלא היינו שנים. מזל שהגרמנים עוד מרגישים אשמים ומוכנים להתייצב לצדנו תמיד.

 

בינתיים, ממשל אובמה בוחר להתקדם לאט ובזהירות, ועד כה לא ממש התרגש מהניסיונות המגוחכים של ביבי נתניהו להלחיץ אותו. אני לא יודעת אם יוצא לכם לעיין באתרי חדשות בינלאומיים, אבל כבר מזה זמן מה – העולם בעיקר לועג להצהרות של נתניהו. אם נחזור לזוגיות של ביבי ואובמה, זה בערך השלב שבו (אם אכן היינו בסרט נעורים אמריקאי ולא בסרט אימה מזרח תיכוני) החנונית של השכבה עומדת באמצע הקפיטריה, מנסה לעשות סצנות לקווטרבק החתיך ומביכה בעיקר את עצמה. הרי אף אחד מלכתחילה לא הבין מה בכלל הוא יצא איתה.

 

אם אובמה ינצח - ביבי יצטרך להרים את החצאית

אז מאיפה פתאום הרהיבה החנונית הקטנה הזאת עוז והחליטה שהיא מציבה למלך השכבה אולטימטומים? הכל בחיים זה תיזמון. לביבי נתניהו יש עכשיו חלון הזדמנויות נדיר, כשהבחירות בארה"ב נמצאות ממש מעבר לפינה. אני חושבת שרק ההורים שלי עוד מאמינים שארה"ב שומרת עלינו כי "אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". ארה"ב שומרת על הזוגיות הזאת איתנו, עם כל כמה שהיא מעיקה עליה (מאד היי-מייטננס), בגלל קולות היהודים האמריקאים. ברק אובמה נאבק עכשיו על כהונה שניה מול נציג הרפובליקנים מיט רומני, הקרב יחסית צמוד, ועד כה התנהל בעיקר סביב קולות הנשים. את הפינה הזאת סגרה מישל אובמה בכינוס הוועידה הדמוקרטית בשבוע שעבר.

 

והנה מגיע לו אדון ביבי נתניהו, ומחליט לאיים. מיט רומני, אגב, מיד קפץ על העגלה, וכבר מיהר לבקר את אובמה ולטעון שהוא נוקט עמדה קשה מדי עם ישראל. מי מבטיח לנו כיצד ינהג רומני, אם יזכה? אף אחד. מה יקרה אם כל הסקרים נכונים ואובמה אכן הולך לכהונה שניה? שאלה טובה. כנראה שביבי יצטרך להפשיל קצת את החצאית ולבקש יפה סליחה.

 

ומה יקרה אם אכן נצא למלחמה עם איראן, ככה, כמו שאנחנו? מבודדים, לא מצוידים, לא ממוגנים ולא ממומנים? קשה לדעת, אם כי אפשר בהחלט להמר שטוב זה לא יהיה. אבל לפחות נציל את האגו של ראש הממשלה המגלומן שלנו. גם זאת מטרה להילחם עבורה, אל תגידו שלא.

תגיות