ארבע נשים בעיר הגדולה. עם הפורמט הזה אנחנו חיים באופן רצוף החל מ-1998, אז נולדה בשעה טובה אחת מתופעות הטלוויזיה הגדולות אי פעם – "סקס והעיר הגדולה". מאז ועד היום קיבלנו את הפורמט הזה בעוד אי אלו גלגולים, שאפילו שניים מהם מככבים על המסך שלנו בימים אלו: הסדרה של HBO "בנות" (שכעת משודרת עונתה השלישית) והסדרה הישראלית "עממיות".

 

עוד באון לייף:

 

תזות שלמות נכתבו על התרומה של קארי ברדשאו וחברותיה לשחרור האישה, אבל נראה שאת כולם אפשר לקרוע עם עקב הסטילטו שמופיע בלוגו של "עממיות". אי אפשר לומר שאין שום קווי דמיון בין סדרת האם לזו של נאור ציון – בשתיהן יש התעסקות גדולה בבגדים ממותגים ובטיפוח עצמי, אך בעוד שב"סקס והעיר" ההתייחסות אליהם מגיעה עם המון הומור עצמי, ב"עממיות" היא הנושא העיקרי ועניין מהותי שעליו ייפול ויקום העולם. למעשה, כבר בסצנה הראשונה אומרת שנטל "איך אני אוהבת את ההרגשה הזו...שאנחנו אחרי טיפול עשרת אלפים. גבות, פדיקור, מניקור. יואו, כולי מרגישה שאני הולכת לכבוש את העולם". מצחיק, ואנחנו חשבנו שב-2014 נשים יכולות לכבוש את העולם על ידי – נניח – אינטליגנציה ונחישות.

 

הבדל מהותי נוסף בין שתי הסדרות אפשר לראות דרך אחת מהסצנות היותר זכורות של "סקס והעיר", כשמירנדה עורכת הדין רוכשת לעצמה דירה. שוב ושוב היא צריכה להבהיר למתווכחים שהיא לבד, ושרק היא מתכננת לגור בה, ולא, זה לא ההורים קונים לה, אלא היא עצמה מכספה שלה. כל כך שונה מהעלילה בפרק השני של "עממיות", כששנטל נשלחת להתחיל (שלא נאמר לשכב) עם בעלים של רשת ביגוד על מנת לספק בגדים בחינם לעצמה, לחברות שלה ולבוס. לא יודעת מה אתכם, אבל פעם אחרונה ששמעתי על בחורה ששכבה בתמורה לג'ינס היתה בעדויות בפרשת אייל גולן.

 

אבל אולי עוד יותר מעצבן מכך שמנסים לסכם את הרצונות של הנשים בבגדים, גברים, כסף ועדיף את שלושתם ביחד, זה בעיית הזהות שהסדרה מעלה ושכנראה משקפת את מה שעדיין עובר על ישראל. סיפור המסגרת של הסדרה הוא ארבע נשים "צ'חלות טורבו" (כך הן מכונות) שמנסות להסתיר את זהותן הפרחית על ידי אימוץ מנהגים ודיבור אשכנזי. כן, מסר שמתנגד לזה שהיה, למשל, ב"קזבלן", המחזמר מתחילת שנות השביעים שמבוסס על מחזה של יגאל מוסינזון מ-1954. הן משנות את שמותיהן (שנטל הופכת לשני) ועובדות על השפה (כדי שחלילה לא תצא קללה בטעות) ועושות הכול על מנת שעובדת המשרד הבלונדינית לא תחשוד בשורשים השחורים שלהן.  

 

כל עבודת הכיסוי הזה הפוכה לגמרי מזו שעושה החברה שלנו בברוקלין לינה דנהאם, היוצרת, התסריטאית והכוכבת של "בנות". דנהאם, שאוחזת במידות שרחוקות להיות כמו אלו של שרה ג'סיקה פרקר או בנות "עממיות", לא חוסכת בסצנות עירום, שמציגות את גופה כפי שהוא – רחוק מלהיות מושלם והכי קרוב למציאות. על החשיפה הזו היא מקבלת שלל תגובות פוגעניות, אך בכל זאת היא שומרת על הקו המנחה אותה: אני אישה נורמלית ולכן אין לי במה להתבייש, אלא להיפך. ומי שלא טוב לו – יכול ללכת לערוץ אחר.

לעומת זאת, בעממיות המסר הוא פשוט: תשני בעצמך הכול על מנת להצליח. ומה זה להצליח? "לצוד" גבר עשיר. כנראה שבעיני ציון המושג "אינדפנדד וומן" הוא בדיחה לא מצחיקה שראוי היה לחתוך בעריכה.

 

במערכון המצוין שעשו חברי "ארץ נהדרת" על הסדרה הם בחרו לרדת על ציון באופן אישי, גם בגלל השמועות על התנהגותו הבעייתית על הסט, אבל גם על היותו גבר שמייצר סדרת נשים כפי שהוא רואה נשים. המערכון אומנם קורע, אבל הוא טומן בחובו מסר בעייתי, כי זה עלול להתפרש כאילו רק נשים יכולות להבין ולכתוב נשים, ולכן רק גברים יכולים להבין ולכתוב גברים – מה שאומר שהרבה נשים תסריטאיות יישארו מחוץ לשוק העבודה המצומצם גם ככה, מאחר ומרבית התפקידים בארץ ובעולם עדיין מיועדים לגברים. בעיני זה לא בהכרח נכון. קראו לי תמימה, אבל הייתי רוצה להאמין שמרבית הגברים רואים את הנשים כיצור המורכב שהן, ושהראייה המאוד בעייתית וסטראוטיפית של נשים ב"עממיות" משקפת אך ורק את דעתו של היוצר. רק חבל שבאופן פרדוקסלי, אם יהיו עוד סדרות כאלו יש סיכוי שהראייה הזו תהפוך לנחלת הכלל.     

תגיות