"בקיצור, איפור צריך להיות משהו כייפי", סיכמתי את אחת מההרצאות האחרונות שלי בשנקר. "זו לא הנדסת אטום, זו פשוט עוד דרך להביע בה את עצמך".

"ומה...?", הקשתה אחת מהסטודנטיות לסטיילינג, "אם בא לי לשים עכשיו שפתון כחול, אז אני אשים?!"

"את אולי לא, אבל אני כן" עניתי, "למה לא?"
"כי זה לא יפה", ענתה לי בביטחון.
"למה...מי קבע מה יפה ומה לא?" עניתי בחזרה, "ככה בא לי. למה זה צריך להפריע למישהו מה שאני בוחרת להניח על השפתיים שלי?"
"כי...זה לא מקובל. יצחקו עליך...", המשיכה, מהוססת יותר.
"ומי קבע מה מקובל?" עניתי בחזרה כשאני מחייכת "זה רק איפור, זוכרת?"
היא השתתקה.

 

עוד באון לייף: 

לא נראה לי שהצלחתי ממש לשכנע אותה, אבל הנושא הזה רודף אותי המון לאחרונה.
דווקא בתחום שלי, שהוא באמת תחום "שטחי" לכאורה, לא כזה שחורץ גורלות או עשוי לפגוע בזולת באופן מהותי-מה באמת אכפת לאנשים איך אני בוחרת לאפר את עצמי?
למה זה גורם להם לתגובות כל כך קיצוניות, אם זה סוטה קצת מאזור ה"נוחות" המקובל שלהם? ולמה יש כזה חוסר סובלנות כלפי בחורות שאוהבות להתאפר?
האם זה נכון לומר עליהן שהן מסתתרות מאחורי מסכות בהכרח, ואם כן - אז מי שמננו לשפוט אותן על כך? אולי בסופו של יום זה עוזר להן להרגיש יותר טוב עם עצמן?
 

 

 

ברשתות החברתיות הוצף לאחרונה עניין ה"מייקאפ שיימינג" בעקבות הוידאו של היו טיוברית ההולנדית ניקי, בנושא. היא חשה כי הביקורת המופנית כלפי נשים ונערות המתאפרות ועצם העובדה שהן בכלל צריכות להתנצל על כך, או להסביר את עצמן - היא מופרכת לחלוטין. בעקבות הוידאו המדובר שלה, אלפי נשים החלו להעלות תמונות שלהן לרשתות החברתיות כשחצי פנים שלהן מאופרות והחצי השני לא, תחת האשטאג ThePowerofMakeUp#.

זה החזיר אותי אוטומטית שנתיים אחורה, לעת שבה ערכתי אתגר דומה בשם "Same-Same, But Different" בעמוד האיפור המקצועי שלי. מטרת האתגר היתה להראות את השינוי שניתן לחולל בעזרת איפור בלבד ועצם העובדה שכל כך הרבה בנות שיתפו פעולה מעיד על כך שמדובר במכנה המשותף להמון נשים - זה כייפי, זה נגיש וזה יכול גם להעצים במקרים מסויימים, אז למה לא?

 


 

נחזור שניה לעצם עניין השיימינג עצמו - תמיד חשבתי שזה מתקשר באופן ישיר לקלות שבה אנחנו מתחברים זה לזה בעקבות העולם המקוון. אותה קלות מוקלקת, גורמת לנו להרגיש הרבה יותר בנוח לנהוג בצורה שבה לא היינו מעזים לנהוג באנשים הללו, לו פגשנו אותם פנים מול פנים. הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן כיום לבייש מישהו במחי הקלדה קטנה: על גופו, על התנהלותו, על איך שהוא בוחר להתלבש או להתאפר יצאה מכל פרופורציות.

יש הבדל עצום בין שימוש באינטרנט ככלי חברתי לתיקון עוולות באמת קיומיות, דרישות לצדק חברתי, שינוי פוליטי מהותי ואפילו "סתם" התראה על שירות או מוצר קלוקל, לבין לקחת אותו לקיצוניות בעייתית של השתלחות אישית משוללת כל יסוד, או כזו שמטרתה היא פשוט בריונות לשמה.

לגופו של עניין, כל זמן שזה לא פוגע באף אחד באופן אישי ומעליב (במיוחד כשאנחנו מדברים על איפור, שוב), כל אחת זכאית לבטא את עצמה בכל דרך שהיא מוצאת לנכון. מייקאפ כבד, מייקאפ קל, צבעים לא שגרתיים וכל דבר אחר שבו היא מוצאת לנכון להנות ממנו, שמוצא חן בעיניה, שמדגיש בעיניה את החלקים היפים בפנים שלה - הכל קביל. זה לא עניינו של אף אחד ולאף אחד אין זכות להעביר על כך ביקורת, למעט אם התבקש לתת אותה באופן מפורש. היופי כאן, הוא לגמרי בעיני המתבונן וזה בסדר גם לא לאהוב - רק צריך לדעת איך לעשות את זה ועדיין להמשיך ולכבד את מי שיושב מצידה השני של המקלדת.
 

הטולרנטיות של קבלת האחר מתחילה בזוטות הללו וממשיכה למקומות קיצוניים וחריגים יותר של אנשים שמוקצים מהחברה בגלל נטיותיהם המיניות, בחירותיהם האישיות בדרך חיים מסויימת או השקפת עולמם הפרטית. לדידי, כל זמן שזה אינו משפיע על החברה באופן מהותי, זה פשוט לא עניינו של אף אחד.
 

אנשים בוגרים וכאלה ששלמים עם עצמם, בכל התחומים, יודעים לקבל גם אנשים ששונים מהם. הם משכילים להבין שזה לא משליך בהכרח עליהם בשום צורה ודרך ולעיתים, ממש לעיתים, פותח להם אולי חרכי הצצה להשקפות עולם וראיה אחרת של החיים הקטנים של כל אחד ואחת שנמצאים איתם על הכדור הזה.
השוני והוורסטיליות בין האנשים - הוא מה שעושה את העולם הזה לכל כך הרבה יותר מעניין, מוזר, מסקרן ומצחיק לפרקים.
בסופו של יום, כולנו בני אדם, לא?