דיסני לימדו אותי את כל מה שאני יודע על אהבה. בהיעדר גורם מחנך או מודלים זוגיים מתפקדים בסביבה שלי, גיבשתי את כל מערך האמונות שלי על יחסים דרך אוסף קלטות הווידיאו שהיה לי בבית. הנחת הבסיס שלי הייתה די אחידה – אני נסיכה חסרת אונים שמחכה לאביר הסוס על הלבן, לנכד משושלת אצולה או לזכיין של בנק טפחות, שיבוא ויושיע אותי ממר גורלי וחיי האומללים. הזדהיתי עד דמעות עם כל אחת ואחת מנסיכות ממלכת דיסני, ובסתר ליבי ייחלתי לחתיכה משמלותיהן המרהיבות או במינימום לאיזו פיה כחולה שתהפוך לי את הדלעת לכרכרה, לפני שאני משדרג אותה למרק כתום.

עוד כתבות של דייב יעקב:

הצפייה החוזרת בסרטים האלו על בסיס יומיומי כמעט, צרבה בתוכי מסקנות מאוד ברורות לגבי המונח "אהבה". החיים נעו בצורה מושלמת על פי תרחיש סיפור אגדה שהאמנתי שהוא נכון לי, וכשסטו ממנו, כפיתי עליהם להיכנס לתבנית שיצרתי לעצמי בראש. אהבה הייתה מילת נרדפת לקונפליקט ויחסים היו מבוססי דרמה ותהפוכות שסופם טוב בהכרח. אולי אלו השורשים ההודים שלי שהושפעו משעות ארוכות של צפייה בסרטים בוליוודים סוחטי דמעות, או שאולי דווקא היתה זו השראת המשפחה הגרעינית שלי ששכפלה אותם אחד לאחד. לכאן או לכאן, חייתי בסרט. אבל ממש.

היפה והחיה דייב יעקב

בשבילנו אלו לא סתם סיפורי אגדות. היפה והחיה, איור: דייב יעקב

דיסני לימדו אותי שמערכות יחסים הן לא שוות. לפחות בסבב הראשון של שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים, מאזן יחסי הכוחות בין בני הזוג חולק בסרטים בצורה ברורה – הגברים שולטים. בשל חוסר הבהירות המגדרית שחשתי כילד בזמן הצפייה בתכנים האלה, התביישתי להודות שאני מזדהה יותר עם הגיבורות בסיפור מאשר עם הגיבורים, ובשל כך אימצתי את כל דפוסי ההתנהגות שלהן בסתר.

זה בעיקר בילבל אותי. מאריאל למדתי שבשביל לאהוב, אני צריך לשנות את הגוף שלי (כי הוא "לא בסדר") ושאם המשפחה שלי מתנגדת למי שאני אוהב (כי הוא בא מעולם אחר) אז אפשר פשוט לברוח ולעזוב הכל בשם האהבה. השיר של סינדרלה התנגן לי בראש בשנים בהן מילצרתי כמנטרה לזימון של נסיך "שוגר דדי" שיהפוך את המציאות לפשוטה הרבה יותר ויקנה לי אייפון בצבע מט. ובזכות שלגיה, שרקתי ליד בארות וניסיתי להתיידד עם ציפורים (זה לא הלך).

הייתה מן הנחמה בהיאחזות במודל המעשיות הזה. רצון כמעט נואש לקיים את "והם חיו באושר ועושר". רציתי להוכיח לכולם שאני צודק, שזה אפשרי. מה גם שהאלטרנטיבות שהמציאות הציעה היו די מחורבנות – מערכות יחסים מתפרקות, גירושים, כאב והמון תסכול. לא הכרתי שום זוג שבאמת ובתמים היה מאושר יחד. ולא הבנתי, למה? אם בסרטים הכל עובד כל כך חלק, למה לעזאזל זה לא מסתדר? מה חסר לי? מה אני עושה לא נכון?

השנים, הבגרות ואינספור מערכות יחסים שנכשלו כישלונות מפוארים בזו אחר זו, לימדו אותי שלא שאלתי שאלות. שלא בחנתי וראיתי את בני הזוג שהיו לי, ובו זמנית לא ראיתי את עצמי. לא ראינו את הצרכים שלנו, את הרצונות המשותפים או המנוגדים, ולא הקשבנו באמת. פול גז בניוטרל רגשי, בכדי למלא תסריט פנטזיונרי רומנטי ולסמן וי. להפחית ולו לרגע את הכאב המשתק כל כך של הבדידות.

העולם השתנה - וגם הסרטים של דיסני

לך תאשים עכשיו את העולם בשיבוש תהליך הסקת המסקנות שלך ועיוות התפיסה העצמית שלך, בסיפורים שגרם לך להאמין בהם. זה הרי סיפור או סרט, זה לא באמת. יאמר לזכותו של העולם שהוא השתנה – ודיסני יחד איתו. ולראייה, סרטי ההעצמה פורצי הדרך מהסיבוב האחרון – החל מ"מולאן", "הנסיכה והצפרדע", "אמיצה" והשיא ב-"לשבור את הקרח" (או "Frozen") שיצא חוצץ כנגד כל הקלאסיקות המוכרות, ולשבריר שנייה אף הציג מודל משפחה חדשה עם זוג להט"בי.

במקביל לגשם הלהיטים החדשים של דיסני ורוח האינדיבידואליזם העולה מהם, גם שוברי הקופות הגדולים של דיסני יוצאים בגרסאות מחודשות. הסרט המתקושר מבינהם עתיד לצאת במרץ 2017, והוא "היפה והחיה" בכיכובה של אמה ווטסון. אמה, שלנצח תדבוק בה דמותה של הרמיוני גריינג'ר גיבורת הארי פוטר, נכנסה לנעליה הענקיות של בל, והציפיות בהתאם. האם יצליח הסרט לשחזר את הצלחתו של הסרט המונפש? והאם סיפור האהבה הישן הזה עדיין רלוונטי? המשל הרי אותו משל, והמסר? יופי פנימי מנצח. מה המשמעות שלו בימינו אנו?

תזכורת: הסיפור הוא מעשייה צרפתית אודות נערה יפה שבעקבות שרשרת אירועים מתאהבת בחיה הנמצאת תחת קללה. החיה הוא למעשה נסיך יפה תואר שקולל בידי מכשפה משום סירב לתת לה מחסה. הכישוף יוסר רק במידה ויימצא אהבת אמת, למרות כיעורו. ובכן, בעידן בו חלק נרחב מתהליך ההיכרויות מתבצע דרך סינון תמונות, ואידאל היופי וקבלת האחר הם נושאי שיחה מהותיים בכל מפגש, נראה שהתסריט כמעט ו"נתפר" בהתאמה לתקופה הנוכחית.

לצד מודל הזוגיות בסרט, אנו רואים בתקופה האחרונה מגמה בעייתית ברשתות החברתיות – שיתוף המוני של 'סיפורי אהבה מעוררי השראה' שהצליחו 'כנגד כל הסיכויים', בדומה לזה שמתואר ב"יפה והחיה". מצד אחד המגמה הזו נותנת במה למודלים "חדשים" של מערכות יחסים, אך מצד שני היא בו זמנית גם מנכיחה את ה-"שונות" שבהם. נסו להיזכר בכמה סיפורים כאלו נתקלתם בחודשים האחרונים שהיללו זוגיות "אחרת"? שמנה שיוצאת עם בחור רזה? ערבי שיוצא עם יהודיה? או אתיופי שהתחתן עם בחורה בהירת עור?

האבסורד הוא שביסודו של עניין, אין בחיבור הזה שום אלמנט יוצא דופן. אלו שני א.נשים שבחרו לאהוב אחד את השני מעצם היותם הם, ולא "למרות" אספקט כזה או אחר. התפיסה שלנו אותם כ-"אחרים זה מזה" רקובה מיסודה.

אמה ווטסון היפה והחיה

נכנסת לנעליים גדולות. אמה ווטסון והחיה בטריילר לסרט החדש, צילום מסך מיוטיוב

אין לי ספק שהסרט הזה יהיה הצלחה (בעוד שעל איכותו אוכל להתווכח), אך מולה - ברור לי שלבי יהיה שמור לעד לגרסת המצוירת. "היפה והחיה" היה סרט דיסני הראשון בו לא הזדהיתי עם הגיבורה, אלא היה חזק ומדויק מספיק כדי לעורר בי אמפתיה מול שתי הדמויות הראשיות. לפרקים הייתי בל שפיתחה תחביב מוזר (וקראה ספרים, השם תשמור! השכלה לנשים אללי!), עמדה על עקרונותיה ונופפה את גסטון לאלפי עזאזל. ובשאר הייתי החיה, שלמד על עורו, תרתי משמע, לאהוב את עצמו ולקבל את החיצוניות שלו.

"היפה והחיה" בפרשנות שלי אינו סיפור אהבה בין שתי דמויות, אלא משל פנימי על קבלה עצמית של החלקים היפים והחייתים שבנו. וההתאהבות בסוף? קיטשית ובנאלית ככל שתהיה – היא האהבה העצמית שלנו לעצמנו. סוף טוב, הכל טוב.