"ואמרו שאת קדושה והחווירו \ ואמרו שאת טמאה ונאנחו \ ואמרו קדוש קדוש, סרה סרה \ והרבה שיניים חדות תלשו נתחים מן הגוויה... ואומרים עלייך דברים בחוסר טבעיות \ המון יורשים שהותרת אחרייך \ ונתת להם רשות \ ולא נתת להם אחריות" –דליה רביקוביץ', מתוך "סוף סוף אני מדברת".

ספר שירה, כל ספר שירה, ויהיה הטוב ביותר, מכיל מטבעו בעיקר זבל, מלל סתום לעין שלא הזילה את המילים הללו אל הנייר. אם הוא מצויין, ונכון בדיוק עבורך באותו רגע מקרי בזמן, יהיו בו כמה עמודים ששווים את משקלם באבק יהלומים. במובן הזה ייתכן ו-"יונה" המציג כרגע באקרנים הוא אולי בכלל לא סרט – אלא ספר שירה בעצם. לא בהכרח אחד מופתי במיוחד, ובאופן ברור טקסט שנכתב על ידי חקיין כלשהו של המלכה האם של השירה העברית, אך כן כזה שלמרות הבעיות הרבות שבו ניתן לאתר בו רגעים של יופי, שירה ואפילו סקס אחר, מהסוג שגם וולך כתבה עליו, אבל עדיין לא באמת התרגלנו לראות במלוא הדרו על המסכים שלנו.

"יונה" שביים ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") שב ומציף לתודעה, הפעם המיינסטרימית יותר מזו שנחשפה בעיקר בסינמטקים ב-"7 הסלילים של יונה וולך", סרטו התיעודי של יאיר קדר מ-2012, את סיפורה של המשוררת הנועזת וככל הנראה (ויסלחו לי נא דליה רביקוביץ' ולאה גולדברג האהובות עד מאוד) הגדולה ביותר שפעלה בישראל, אישה שבחרה להביא לעולם הזה רק ספרי שירה ומעט מדי מהם, ובכל זאת הותירה את חותמה על אינספור יצירות ויוצרים שהגיעו אחריה.

לא סרט, אלא ספר שירה. מתוך הסרט 'יונה'. צילום: יח"צ

עם זאת ולמרות הופעה מבריקה של נעמי לבוב בתפקיד בראשי, שמצליחה להיות מספיק דומה ומספיק שונה מדימוייה החזותי והקולי האיקוני של וולך, בסופו של דבר הסרט נופל למלכודת הבסיסית ביותר, רידוד הביוגרפיה העשירה והעמוקה של וולך לכדי עלילת "נערת כפר מגיעה לעיר כדי להתפרסם" בסיסית למדי. היא אינה מצליחה לסחוף מספיק מצד אחד, ואינה מייצגת נאמנה, מצד שני, לדעת אחדים ובהם מאיר ויזלטיר, משורר-שותף, חברה ומאהבה לשעבר של וולך, שסירב להיות מוזכר בשמו בסרט מטעמים אלו.

שרשרת תגובה כימית

ברגעיו הצפויים והקלישאתיים יותר, אולי כפועל יוצא בלתי נמנע של ייבוא ז'אנר הסרט הביוגרפי שאינו נפוץ עדיין במקומותינו, "יונה" מסתכם ברידוד דמותה המורכבת ורבת הרבדים והפנים של וולך, כפי שעולה מתיאוריהם של השורדים מבין מעגל מכיריה וטקסטים רבים שנכתבו על אודותיה, לכדי אותה "בהמה מיוחמת", כפי שכינתה אותה עם צאת השיר "תפילין" חברת הכנסת מרים תעסה גלזר. אותו דימוי שחוק הנגזר מהחלוקה הבסיסית בין זונה ומדונה, מסתכם ביישות נשית מיוחמת, יצרית, היסטרית, אי-ראציונלית וכמעט בלתי מכוונת.

סגנון חייה הבוהמייני של וולך מוציא את דמותה כליל מהספרה הביתית, הנשית, האימהית, השייכת לאחותה ולאמה, אל הטריטוריה הגברית של חיי הלילה, לב בוהמת הטסטוסטרון האמנותית של אותה התקופה. גם בסרט יונה היא אישה שאינה אם, המבכרת תענוגות מיניים על החלפת חיתולים והמשך עידוד האוכלוסייה, לא מתביישת לדבר כמו גבר, לפנטז כמו גבר, לעשות סקס כמו גבר, אבל היא עדיין כלי ריק כמעט מתוכן, למעט המידע המועט שמוצג לנו בתחילת הסרט אודות רקעה המשפחתי והטראומה של אובדן אביה. התוצאה היא עיסוק בדימוי של דימוי, מה שנקרא סימולקרה, כשהסרט מתמקד לא ביונה וולך האמיתית, אלא בדמות שיצרה הביוגרפיה של סרנה, ואפילו את זה היא מרדדת הלאה והלאה, עד שלא נותר אולי כמעט כלל זכר מיונה האמיתית. כאילו פריצתה האדירה, ויכולתה האדירה לעשות בשפה כשלה, היו כמעט תאונה מקרית ופרט שולי בסיפור חייה הקצרים והסוערים. כאילו התפרסמה בזכות יכולותיה במיטה ולא בזכות שירה פוערת תודעה.

מרדד את הדמות, עד שלא נותר זכר מיונה האמיתית. מתוך הסרט 'יונה'. צילום: יח"צ

"יונה וולך מתה אתמול פעם שניה. זה קרה בקולנוע לב, בשעות הערב", כתבה בפייסבוק לאחר הצפייה בסרט בימים האחרונים הסופרת והתסריטאית לימור נחמיאס, "הדמות הראשית בסרט שראיתי הוצגה כאשה היסטרית, משוגעת, מתאבדת ומאושפזת, מסוממת והוזה, יצור חולה ולא רציונלי בעולם של גברים רציונליים ובריאים". נחמיאס מציינת ובצדק שהכניסות היחידות של יונה לקפה "כסית" המיתולוגי בסרט "היו בשביל לצעוק ולהתלונן".

"יונה" מציג את וולך הצעירה כעסוקה באופן אובססיבי בניסיון להתפרסם, ובסרט היא מתפרצת (כמה פעמים) לשולחנם של גבריאל מוקד ושות'. במציאות הייתה זו חברתה יהודית אולמן שהציגה אותה, בפני מקסים גילן בכלל, כמשוררת צעירה שאינה יודעת מה לעשות עם שיריה. מרגע זה החל תהליך פרסומה והצלחתה האדירה כשרשרת תגובה כימית. הסקס, הסמים, והרוקנרול שהיו חלק מאורח חייה, ככל הנראה, מעולם לא היו הישגה הגדול באמת של וולך, שהצליחה להגיע למעמדה המיתולוגי בין היתר כי מעולם לא בוייתה, לא ילדה ילדים, הייתה כל כולה שירה, ועל כן נותרה אייקון ספק פמינסטי, ספק על-אנושי.

ילדה רעה מבית טוב

הסרט מלווה בחלקים בלבד את הביוגרפיה "יונה וולך" שכתב העיתונאי יגאל סרנה, אשר פורסמה לראשונה ב-1993 ושוב לפני כמה שנים במהדורה מחודשת, תוך התמקדות בתפר שנות השישים והשבעים במהלכו התפרסמה לראשונה יונה ועלתה לגדולתה, עוד בחייה. למעשה, שיריה הראשונים, אלו שבקעו ממנו בעודה בת 19-20 וכללו יצירות כמו "קסיוס" ו"יונתן", היו כנראה המוצלחים והמצליחים-משפיעים ביותר, אך במקום ללוות אותנו דרך רגעי הוולדות השירה, את רגעי קבלת ההחלטות המהותיות כמו עזיבתו של מי שמכונה בסרט טדיאוש ואיתו את הסיכוי להרות ולהתנרמל, מעדיף "יונה" לספר לנו סיפור שקרוב יותר ברוחו לזה של "כמעט מפורסמים".

הסקס, הסמים והרוקנרול מעולם לא היו ההישג הגדול של וולך. מתוך הסרט 'יונה'. צילום: יח"צ

הכרונולוגיה העמוסה שפורש סרנה בספר, מעליית הוריה של וולך לפלשתינה, ילדותה, התבגרותה והצלחתה, ועד לגוויעתה בסתיו 1985 בייסורים קשים, ממחלת הסרטן, זכתה לביקורת עוד כשיצאה לפני מעל 20 שנה מפי אלו שטענו (שוב, ויזלטיר בראש) כי גם היא לא קולעת לרוחה של יונה האמיתית והסצנה הספרותית בת התקופה. היום סרנה עצמו מדבר בפתיחות על "יונה סרנאית" וכעת גם על "יונה ברגמנית", מתוך הכרה שלמעשה, איש ממי שניסה עד כה, בעיקר גברים, ללכוד את דמותה של וולך במלואה, לא הצליח בכך באמת.

בעוד ששירתה התקבלה ונכתבה באופן טבעי וכמעט מיסטי, ומעמדה היום ברור גם למי שאינו חובב שירה בעצמו, הצלחתה של וולך לא הייתה מובנת מאליה באותה עת, בזירה גברית מתנשאת וטריטוריאלית במיוחד. בטקסט שכתב מאיר ויזלטיר ל"מעריב" לרגל עשרים שנה למותה של המשוררת, מעיד היוצר שמשך ידיו מהסרט "יונה" כי "אז היתה השירה טריטוריה גברית בעיקרה, ומשוררות נחשבו בדרך כלל מעין תוספת חן לחבורה זו או אחרת. עורכים אהבו להדפיס פה ושם איזה שיר פרי עטן של צעירות נחמדות, אבל לא החשיבו אותן ביותר. בכלל, צעירים התבקשו לדעת את מקומם. מישהי שבקושי סיימה תיכון ולא התגייסה לצה"ל לא נראתה להם כמועמדת רצינית שראוי לפנות לה מקום על בימת השירה העברית".

לא נינט של זמנה. יונה וולך. צילום: יח"צ

יונה וולך אמנם זכתה למנת תהילה נכבדת בחייה הקצרים, ומעדויות עושה רושם שאף נהנתה ממעמדה ואולי אף ניצלה אותו לא מעט, אך הניסיון לצייר אותה כמעין נינט של זמנה כפי שרימזה אחת הכותרות לטקסטים שעלו ברשת בהמשך ליציאת הסרט, עושה עוול לתחושת השליחות הגדולה בה פעלה, ביחד עם משוררים צעירים אחרים. בתקופה שבה שינו היוצרים הללו הלכה למעשה את עולם השירה העברי ותבעו סדר חדש ואמיץ, הסתמנה באופן טבעי דווקא וולך כמובילת העדר, מעמד אליו יכלה כנראה להגיע רק כאישה נטולת בעל וילדים בחברה אובססיבית לילודה.

במובן מסויים בהתמקדותו באלמנטים סנסציוניים בעטיפה תקופתית שמרנית למראה, שולל הסרט את מהותה של יונה היוצרת, האישה שהייתה אם מסורה ליונתן, לוטה, קסיוס, קורנליה וכל יתר יצירי דמיונה המסוייט והנפלא, אשר שינתה את השירה העברית כפי שאנו מכירים אותה, השפיעה על דורות של קוראים וכותבים, והמירה במו ידיה את תפיסת המיניות והתודעה המגדרית בשפה ובתרבות הסקס-מניאקית-עדיין שלנו.

תגיות