פוסט שפרסמה אתמול דפנה לוסטיג הצליח להסעיר ולהתסיס את הרשת, לא שזאת בעיה בימים האחרונים ובכלל במדינה שלנו שמראש תוססת כמו בקבוק קולה שניערו אותו יותר מידי.

לרגל יום הולדתה ה-39, לוסטיג חשפה איך מסעדן מוכר ניצל אותה כשלא הייתה בהכרה מלאה ותקף אותה. השדרנית סיפרה באומץ איך מישהו פגע בה וצילק אותה לכל החיים, היא הייתה אמיצה וכנה באופן מכאיב ומעורר השראה, אבל במקום שהתגובות יהיו מכילות ומחבקות, יותר מחצי מהטוקבקיסטים תקפו אותה. בין המגיבים היו כאלה שטענו שלוסטיג משקרת, רוצה תשומת לב, שתתה יותר מידי, לא שמרה על עצמה, ונזכרה מאוחר מידי – אתם יודעים, הדברים הרגילים. אני אולי תמימה אבל עדיין לא ברור לי איך אפשר לכעוס על אדם שמתוודה על נושא כל כך כואב ואיך אפשר לשנוא כל כך מישהי שמספרת שכל השנים פחדה לחשוף את מה שעברה, שהיא חייה בטראומה ושהיא עדיין מפחדת. אנשים מרגישים כל כך מאוימים עד שהם מעדיפים להגן בחירוף נפש על אדם שהם אפילו לא יודעים את שמו, במקום לגנות מקרים כאלו ולנסות בכלל לעכל את המשמעות של המילים שקראו.

נראה כאילו מהפכת me too הכניסה את הגברים בישראל לסוג של אמוק, כמעט כולם מסתובבים טעונים ורק מחכים לרגע שמישהי או מישהו יעלה את נושא ההטרדות המיניות והם ישפכו את כל מה שהם חושבים ויישאו את הנאום שהכינו מראש – על כמה קשה להיות גבר וכמה הם מפחדים לדבר עם נשים. רק לפני כמה ימים התווכחתי עם ידיד שתמה למה נשים נזכרות אחרי 30 שנה, וטען שאם מישהי קיבלה נשיקה בניגוד לרצונה "וקצת" נגעו בה, היא צריכה להתלונן באותו רגע או לשמור על שתיקה. בשלב מסוים הוויכוח שלנו הגיע לטונים צורמים, לא הצלחתי להבין אותו ולהיפך - מבחינתו המהפכה "שלנו" כבר הצליחה ואנחנו צריכות לשחרר, מבחינתי היא רק התחילה ולעולם לא תסתיים.

הדיון הזה גרם לי להבין שרוב הגברים לעולם לא יצליחו להבין מה אנחנו עוברות, לא משנה כמה ננסה להמחיש ולהסביר להם. אולי בגלל שהם מעולם לא נאלצו לחיות עם אותו פחד תמידי ועם אותם גבולות מטושטשים שאנחנו מנסות לשמור ולסמן שוב ושוב. אני זוכרת איך ישבתי בעבר עם אותו ידיד ועם בת הזוג שלו והיא בעצמה סיפרה איך בכירים במקום העבודה שלה היו זורקים לה הערות ובדיחות עם רמיזות מיניות, הוא כעס כמובן, אפילו הציע לה לפנות להנהלה אבל מבחינתו זה הסתיים שם, היא פחדה על מקום העבודה שלה, ידעה שגם אם תפנה לדרגים בכירים יותר שום דבר לא ישתנה ושתקה. בינתיים רובם התקדמו והיא נאלצה להשפיל מבט במסדרון כשעברו לידה. טריוויאלי לא?

בפוסט שעלה אתמול, הזכירה דפנה לוסטיג את ליידי גאגא, גם היא סיפרה שהותקפה על ידי בכיר מהתעשייה וסירבה לחשוף את שמו. כן, גם ליידי גאגא הגדולה מפחדת ויודעת שחשיפה כזאת היא לא פשוטה ויכולה לגבות ממנה מחיר נפשי גדול שיהיה לה קשה לשאת, זה לא מפחית כלל מהמשמעות של הדברים כי גם אם שמותיהם של התוקפים לא נאמר במפורש, לחשיפה עצמה יש ערך עצום.

גם אם לוסטיג לא כתבה את השם המפורש, מה שהיא עשתה היה יותר גדול ממה שרובנו חושבים, אפילו ענק במובנים מסוימים. בכל פעם שמישהי מוכרת מספרת על מה שעברה היא הופכת את ההתמודדות של נשים אחרות לקצת יותר קלה. כשנשים כמו דפנה לוסטיג וליידי גאגא מדברות הן שופכות אור על תופעה שכולם מנסים לטאטא ולהחזיר מתחת לשטיח, ולכן זה לא משנה אם לאותו מסעדן קוראים משה או יוסי או ג'ון דו. בנות שקוראות את הפוסט של לוסטיג מבינות שאם חוו תקיפה או הטרדה זו לא אשמתן, שזה נפוץ יותר ממה שהן חושבות ושהן לא ביקשו את הסיטואציה בשום אופן, וגברים מתחילים להבין שנשים לא רוצות לשתוק יותר ולאט לאט מתחילים לפחד, להירתע ולחשוב פעמיים על מה שהם עושים ואומרים. העיתונאית ושדרנית הרדיו, אמרה היום בתוכניתה ברדיו תל אביב שאולי בעתיד כן תחליט לחשוף את שמו של התוקף. בין אם זה יקרה או לא כולנו צריכים להודות לה.  

למה נשים נזכרות להתלונן אחרי 30/20/10 שנים? כי חוק ההתיישנות לא מפיג טראומה של אישה שנאנסה או הותקפה מינית, גם אם התוקף שלה היום הוא בן 60 או יותר. כי הן חיות עם סוד שמעיק עליהן ורודף אותן, כי הן חיות עם פחד שמלווה אותם כל יום. כי הן רוצות להתנקות, מקוות שאולי "היציאה מארון" תגרום להם להירפא ובעיקר כי הן רוצות שמישהי אחרת לא תצטרך לסבול כמוהן. ואם זה גורם לגברים לחיות בפחד ולהיות מודעים יותר לעצמם – אז מה. לפעמים כדי כשמשהו ישתנה כל החרא צריך לצוף. אולי כשזה יקרה כולנו נוכל להתחיל מחדש.

תגיות , , , , ,