נראה ששוק העבודה בעידן הגלובליזציה נזיל יותר מבתקופות שקדמו לו. יותר נשים מתברגות לעמדות מפתח – ועולם המסחר, בזכות השמיים הפתוחים, מתפרס על פני הגלובוס כולו. לאורח חיים זה ישנה גם השפעה שלילית, בדידות היא אחת מהן. בשוק עבודה כזה, נדרשות מנהלות ועובדות לעתים קרובות ללון במלונות לילה, בערים הרחוקות מבתיהן. בנסיעות שכאלה לפעמים נוצרות שעות פנאי מתות, אותן נדרשות העובדות למלא בתוכן, הרחק משגרת חייהן המוכרת. טבעי שרבות מהן ינצלו את הזמן בקריאת ספרות פופולארית וטבעי שחלק מהספרות הזו תהיה ארוטית ורומנטית.

העשור האחרון הביא בשורה מרגשת לנשות העולם המערבי – טרילוגיית "50 גוונים של אפור" חרכה את טבלת רבי המכר, ונראה היה ששיח המיניות הנשית קיבל סוף סוף לגיטימציה חברתית חסרת תקדים. נדמה שמאותו הרגע יכולות נשים לקיים זהות מינית ציבורית באופן חופשי ממשטור ונטול ביקורת. האמנם?

בדו"ח שמוציאה מדי שנה טרוולודג' – רשת בתי מלון בפריסה רחבה בבריטניה ובעולם – חושפת החברה את עשרת הספרים הנשכחים ביותר בבתי המלון שלה. בראש הרשימה, ובמקום העשירי בין הספרים  ששכחו, השאירו, או בחרו שלא לקחת עימם אנשים ששהו במלונות הרשת – התברגו שני ספרים מטרילוגיית "50 גוונים של אפור". במקום השני נמצא המותחן הרומנטי "הנעלמת", וגם במקום השלישי נמצא הרומן הארוטי של הסופרת ג'ניפר פרובסט, "מלכודת נישואים". כך, עשרת המקומות הראשונים ברשימה שייכים כולם לסוגת הרומנים הארוטיים והרומנטיים. בסך הכל נשכחו כ־22,648 ספרים מן הסוג הזה. רומנים כאלה מאז ומתמיד נקראו לרוב על ידי נשים, ולכן ניתן להסיק שהשוכחים הן, לרוב, שוכחות. בנוסף, תפוסת המלונות של הרשת, בחלק גדול מהמקרים, נעשית על ידי אנשי עסקים, כך שניתן להסיק  – שהמנהלים "השכחנים" הן מנהלות.

עוד מציין הדו"ח כי ספרי ילדים ונוער כמעט ולא נשכחים כלל, ושלאירועים המוניים, כמו האולימפיאדה שהתקיימה בלונדון ב־2012, יש השפעה מכרעת על סוג הספרים שישכחו. בזמן אירוע הספורט הענקי למשל, בכל אחד מ־57 המלונות ברחבי העיר, נשכח לפחות ספר אחד העוסק בספורט.

חדר משלה ללילה אחד

לאור הנתונים לעיל, לא ניתן שלא לתהות מדוע נשכחים דווקא ספרים מסוגה זו. יכולים אחדים לטעון כי מדובר בסוגה נחותה – ולכן אין לאבדות הללו כל חשיבות בעיניי השוכחות. עם זאת, ישנם מספיק ספרים הנחשבים נחותים בכל ז'אנר, כך שהדבר אינו מסביר מדוע נותרת מאחור דווקא הסוגה הזאת – ומדוע, אם כן, סוגות הנחשבות נחותות לא פחות, אינן מביישות כקישוט הספריות הביתיות.

לכך, לטעמי, יש הסבר חשוב הרבה יותר. ספרי מיניות היו מאז ומתמיד טאבו פופולרי במיוחד. המוסר החברתי הכפול מחייב נשים לפעול מצד אחד במיניות מוכחשת, ומן הצד השני להתנהל כמושא מיני. עם זאת, החברה מונעת מנשים את ההיתר לדבר מיניות במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי – מה שיצר טאבו בכל מה שקשור לנושא, וסתירה בכל מה שקשור לדרישת הסדר החברתי המיני. כיצד נשים אמורות ללמוד על מיניות בריאה בחברה כזו? הן לא – ואת זה שואפת תרבות האונס לשמר.

תרבות כזו מנצלת בדיוק את הפער הזה שבין שני הקטבים – מביישת נשים על מיניותן כשהיא מוחצנת במרחב הציבורי או הפרטי, והופכת אותן פגיעות לאלימות מינית בשל, לכאורה, אי ציות לכלל זה.

כיום, התרבות "הליברלית" מתיימרת לאפשר לנשים משכילות לתפוס עמדות מפתח ברוב עולמות התעסוקה, להציע מִשִּׂכְלָן ומהשקפותיהן, ולקדם הגות נשית. מצד שני, עליהן להחריש, אף במרחב הפרטי, את כל מה שקשור למיניות בריאה וסקרנות. ההשלכות של הפרת הטאבו מגיעות בשיאן להשפלה במרחב הציבורי או להתעללות מינית במרחב הפרטי. לכך עדויות רבות, למשל הדלפה של קלטות סקס ותמונות עירום – שצולמו במרחב הפרטי והודלפו כאקט ענישה אלים למרחב הציבורי.

לכן, קריאתה של וירג'יניה וולף ל"חדר משלך" רלוונטית כתמיד. בפער הזה שבין הרעב האנושי לסקרנות וחופש המידע בעידן הגלובלי, לבין הטאבו וההשלכות של הפרתו – נוצר החלל של הבדידות. הנדידה בעולם העבודה המודרני, לעומת זאת, פתחה אפשרויות שלא היו קיימות בעבר. עולם זה מאפשר לחלק מהנשים למצוא לראשונה "חלל שלישי", ניטרלי, שבו הן יכולות לגעת בנושא עצמו בלי לשאת בהשלכות הציבוריות או הפרטיות.

משום כך ולאור כל הדברים לעיל, אין זה מפתיע שדווקא בחלל כזה נוצרת ההזדמנות לצרוך ספרות פופ ארוטית בחופשיות ברוכה. את שכחת הספרים אפשר לראות כאשרור לצורך בַּשְּׁהִיָּה במרחב אנונימי נפרד מהמרחב הפרטי והציבורי. שכחה זו מאפשרת את הניתוק המוחלט בניהם, ואת החופש לחוות מיניות נטולת סנקציות.

בעתיד, היכולת לקיים פרקטיקות אלו, שכיום נחשבות בעיניי החברה ל"זולות ומסוכנות", שלא ב"מרחב שלישי" אנונימי, הוא שיעיד כי החברה הפכה לבריאה ובטוחה מינית. במצב כזה אני בטוח שכמות הספרים מהסוגה הזאת שיישכחו, תהיה קטנה בהרבה.

תגיות , , ,