מה הופך את "החברה הגאונה" לתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה

אם עדיין לא קראתן את סדרת הספרים "הרומנים הנפוליטנים", שמתחילים בספר "החברה הגאונה" - כדאי לכן למהר. סדרת הטלוויזיה החדשה "החברה הגאונה שלי" מבית HBO (משודרת אצלנו ב-HOT וב-סלקום TV), מביאה את הספר הראשון בסדרה למסך בצורה מדויקת ונאמנה לחלוטין לכתוב, אז מומלץ לקרוא לפני הצפייה, או להתמודד עם הספוילרים שהסדרה עושה לספרים.

את ארבעת הספרים בסדרה כתבה אלנה פרנטה, שם בדוי שמאחוריו עומדת כותבת מסתורית שזהותה לא נודעת. עד כה הם נמכרו בעולם ביותר מ-5.5 מיליון עותקים ותורגמו ל-42 שפות. עלילת ארבעת הרומנים מתמקדת בדמותן של לילה ואלנה, שתי חברות נפש ותיקות שגדלו יחד. יום אחד, בגיל 66, נעלמת לילה יחד עם כל חפציה ומסמכיה – היא אפילו דואגת לגזור את עצמה מהתמונות המשותפות שלה עם בנה. כך היא מגשימה את חלומה להתנדף ולמחוק את עברה, אך המעשה מרגיז את חברתה הטובה, שמתיישבת לכתוב כל פרט מסיפור חייהן המשותף, על אף שהבטיחה לעולם לא לחשוף אותו.

פרנטה, הכותבת המסתורית, בחרה בעצמה את סווריו קוסטנצו, מי שביים בין השאר את הגרסה האיטלקית ל"בטיפול", להיות במאי הסדרה. דרך התכתבות ממושכת באי-מייל, היא הנחתה אותו כיצד לכתוב את התסריט מהרומן הראשון, שמהווה את העונה הראשונה בסדרה ומלווה את הגיבורות בשנות הילדות והנעורים. היא קיבלה ממנו את הגרסאות לתסריט וסיפקה הערות ודגשים ואפילו כתבה חלקים מהדיאלוג בעצמה.

בדרך כלל הבחירה ליצור עיבוד טלוויזיוני לספר, במיוחד ספר עם עדת מעריצים נלהבת ברחבי העולם, נתקלת בהתנגדות וספקות מהקהל. הקוראים האדוקים חוששים שהגרסה הוויזואלית תהרוס להם את חוויית הקריאה ותתרחק מהעלילה המקורית, אבל כאמור, יוצרי הסדרה ניסו להישאר נאמנים במיוחד למציאות שיצרה פרנטה בספרים. העלילה מתרחשת בשכונה קטנה וענייה בפאתי נפולי והדמויות כולן מדברות ניב מסוים של נפוליטנית. יוצרי הסדרה התעקשו ללהק אך ורק שחקנים איטלקיים שדוברים את הניב הספציפי הזה, או כאלה שיכלו ללמוד אותו בקלות. לתפקיד של לילה ואלנה כילדות וכנערות נבחנו 9,000 שחקניות. הליהוק שלהן מדויק להפתיע בהתאמה שלהן לתיאור הדמויות של פרנטה, וההתבגרות שלהן מילדות לנערות משכנעת ביותר. השינויים הבודדים בעלילה הם מינוריים וכמעט לא מורגשים, והסט של שכונה נידחת בנאפולי של שנות החמישים נבנה עם הרבה תשומת לב לפרטים הקטנים, אפילו הביגוד מרגיש אותנטי ומשרת היטב את האווירה הקודרת שפרנטה ניסתה ליצור.

אבל הקוראים האדוקים של סדרת הספרים ימצאו שהגרסה הטלוויזיונית כמעט מיותרת עבורם. הנאמנות של קוסטנצו, בניצוחה של פרנטה, לפרטים הקטנים ביותר בספר הראשון בסדרה, הופכת את חווית הצפייה לצפויה, מתישה וקצת משעממת. המניעים של הדמויות, שבספר נשארים בגדר השערות בראשה של הגיבורה והמספרת, אלנה גרקו, הופכים בסדרה להבעות פנים ודיאלוגים ברורים שלא משאירים מקום לתהות על מה הדמות חושבת או מה כוונותיה. התוצאה היא השטחת הרובד הלא צפוי והמפתיע של הסיפור.

הסדרה מפספסת גם בקצב של האירועים בה. ארבעת ספרי "החברה הגאונה" כתובים בצורה קולחת וכמעט מתנגנת. את רוב החלקים בהם קוראים בנשימה עצורה, בלי להיות מסוגלים להניח אותם מהיד. לעומת זאת, האירועים בסדרה מתרחשים לאט, עם הרבה מוזיקה ודיבורי ביניים. בקיצור, אין מספיק אקשן. ובעוד שהספרים זזים בקצב מסחרר, ברמה שקשה לעקוב אחרי הדמויות והיחסים ביניהן, העונה הראשונה של הסדרה "החברה הגאונה" מכילה יותר מדי רומנטיקה – בלבוש, במוזיקה, בתפאורה – ופחות מדי תוכן.  

אז למה בכל זאת שווה לצפות, גם אם קראתם ואהבתם את הספרים? יש כמה אלמנטים משמעותיים שבהם הסדרה מצטיינת: סדרת הספרים "החברה הגאונה" הפכה לסיפור הצלחה בינלאומי בעיקר בגלל הדרך המדויקת והמוחשית שבה היא מצליחה לתאר חברות בין נשים על כל המורכבויות הרגשיות שלה. עבור אלנה המופנמת והביישנית, לילה מציעה הרבה יותר מחברות. "שום דבר ממה שעשיתי בעצמי" מספרת אלנה המבוגרת כשהיא נזכרת בחייה בשכונה כנערה "לא היה מרגש מספיק". בלי הנוכחות הממגנטת של לילה החיים של אלנה נראו לה משעממים וריקים. הדרמה שלילה מושכת לתוך חייה, הדרך שבה היא גורמת לאלנה להרגיש חיוורת בהשוואה אליה, עדיפים מחיים ללא לילה בכלל. אלנה משתמשת באנרגיה של לילה כדי למצוא טעם לחייה. העובדה שהשחקניות הילדות והנערות מצליחות להעביר את המורכבות הזו, שעוברת מהספרים לסדרה, היא ראויה לציון ומפתיעה.

הסדרה גם מצליחה להביא למסך את התחרותיות שמאפיינת את היחסים בין אלנה ולילה בספרים. בכל פעם שאחת גוברת על השנייה, ומוכיחה שהיא "החברה הגאונה", שהיא המוצלחת יותר - היא מתדלקת את המוטיבציה של האחרת להתקדם ולהיות שוב המובילה. הסצנות שבהן לילה ואלנה מתרחקות ומתקרבות, כמו בתנועת מטוטלת, הן מהמעניינות והמורכבות שנכתבו עבור דמויות נשיות בסדרת טלוויזיה.

ממד נוסף שהסדרה מצליחה להאפיל בו על הספרים הוא הצגת האלימות. בסדרה האלימות מרגישה מוחשית וקשה יותר. זה דבר אחד לקרוא את התיאור של האלימות שהגיבורות ספגו וראו על בסיס יומי מנקודת מבטה של אלנה הילדה. זה דבר אחר לחלוטין לצפות על המסך בגברים בריונים שמכים אנשים ברחוב בזמן שילדים מסתכלים. או  לראות ילדה מושלכת החוצה מחלון ושוברת יד, ללא התערבות של העוברים ושבים שמפחדים מדי לעזור. הסדרה מחדדת את הפחד והטראומה שאלנה ולילה גדלו בתוכם, ולכן גם את הצורך הבוער בשתיהן להיות "גאונות". הן חולמות להתעשר ולברוח מהגיהינום היומיומי של השכונה. בעיניהן, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להן הוא להפוך לאחת מהנשים השבורות שהן רואות בשכונה. אלנה מתארת את הפחד שלה שהיא תתבגר ותהפוך לאמא שלה, חסרת השכלה, צולעת מעבודה קשה, כעוסה וצעקנית. לילה ואלנה צופות במלינה, השכנה המשוגעת, שנעזבת ע"י גבר נשוי שהייתה המאהבת שלו וצעקות השבר שלה קורעות את השכונה. הסיפור של נשות השכונה האנוסות, שלא בחרו את חייהן, רודף אותן לאורך הספרים, והסדרה מביעה זאת היטב. הגיבורות נלחמות בכל כוחן לא לתת לגברים להפוך אותן לצל של עצמן. הן נשבעות ביחד לנסות לצאת ממקום שבו כולם יודעים על כולם הכל, ואף אחד לא מסתכל לאמת הכואבת בעיניים. לילה ואלנה לא מוכנות לשכוח או לשתוק בעוד האלימות הנוראה מתקיימת סביבן, וה"גאונות" שלהן, היא פתח המילוט היחידי שלן מהחיים העלובים האלה.

על אף שפרנטה עצמה טוענת שמעולם לא התכוונה לכתוב רומן פמיניסטי ושהיא עצמה אינה פמיניסטית, הספר והסדרה מאירים את הדיכוי הנשי שמתרחש ברחובות השכונה הנפוליטנית הקטנה, ובכך מתאימים לרוח התקופה ולהתעוררות הפמיניסטית העולמית של השנתיים האחרונות. מלבד האלימות הקשה שהילדים והמבוגרים חיים איתה בכל יום, הנערות והנשים בשכונה חשופות לאלימות מינית, ליחס משפיל ומחפיץ מגברי האלפא בשכונה. האלימות הזאת הופכת להיות דבר שבשגרה והנערות נאלצות לקבל אותה בהכנעה מתוך פחד. הן מבינות שהמשמעות של להתנגד לגברים הכוחניים הללו, מלווים בריבית, מאפיונרים ופושעים, היא לסכן את עצמן ואת משפחותיהן. הם בעלי הממון, הבעלים של העסקים השכונתיים שמספקים פרנסה לכולם, והם גם יכולים לקחת אותה. לצערנו הרב, גם ב-2019 אנחנו עדיין מזהות את הסיפור הזה כחלק מהמציאות שלנו. פרנטה יוצרת שתי גיבורות שכל אחת בדרכה, מתנגדת לדיכוי והאלימות שהן גדלו בתוכם ודרך ההזדהות עם אלנה ולילה, משקפת לנו שגם היום אנחנו ממשיכות להתמודד עם מציאות של אלימות ודיכוי נגד נשים. גם אם היא בוחרת שלא להגדיר את עצמה כפמיניסטית, פרנטה יצרה סדרת ספרים וסדרה טלוויזיונית שמלאים בהתנגדות פמיניסטית. נשים וגברים כאחד יוכלו להזדהות עם הגיבורות, אבל נשים ימצאו שהן ממש מעוררות השראה.