מאת: תמוז קולבר

מדי שנה, ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, מתפרסמים נתונים סטטיסטים בנוגע לתקיפות מיניות המעוררים שוב ושוב את אותן התגובות המופתעות מתמונת מצב קשה שכבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהמציאות של ימינו. הסטטיסטיקה אומרת שאחת מתוך חמש נשים עברה או תעבור בימי חייה אונס, ואחת מתוך שלוש נשים עברה או תעבור תקיפה מינית. הביטו סביבכן – הנשים האלו הן קרובות המשפחה שלנו, החברות, אנחנו בעצמנו. בחברה בה רוב מקרי האונס לא מדווחים ואנסים  מסתובבים חופשיים ברחובות, המציאות המסוכנת הופכת לקשה לעיכול, התמודדות והבנה.

עוד באון לייף:

שילוב של בורות, השתקה, אי נגישות המידע ופחד מהתמודדות עם הנתונים הקשים מובילים ליצירת מיתוסים בנוגע לקורבנות, לתוקפים ולאירועים עצמם. המיתוסים, שלרוב נתפסים כעובדות קשיחות, מונעים מאיתנו כחברה להבין את חומרת המצב, וכתוצאה מכך להתפכח, להתפתח ולפעול לשינוי. הנה חמישה מיתוסים נפוצים מאוד שהגיע הזמן לנפץ:

נשים שעוברות תקיפה מינית מתלוננות במשטרה

אחוז נפגעות התקיפה המינית הבוחרות להגיש תלונה במשטרה הוא כ-20% מסך הפונות למרכזי הסיוע. המספר הזעום הזה מכה את הנחשפים אליו בתדהמה בכל פעם מחדש – אם אחת לחמש מתלוננת, מה עולה בגורל הארבע האחרות ומדוע אינן פונות לרשויות לאכיפת החוק ומיצוי הדין עם תוקפיהן?

החודש נחשפנו לסיפורן של מספר נשים שבחרו לשבור שתיקה ולהתלונן, אך נתקלו בתגובה אטומה ומרתיחה שעוררה סערה תקשורתית והדי זעם במדינה. דליה גנות, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, זיכתה נאשם בתקיפה מינית כשקבעה שהמתלוננות התאכזבו מהמין ולא נאנסו. את פסק דינה ביססה השופטת על סמך דעתה המנציחה את המיתוס המופרך שנשים בוגרות שחוות תקיפה מינית נוהגות להתלונן במשטרה. גנות קבעה ש"התגובה הטבעית של אישה בגירה אשר נאנסת היא להגיש תלונה במשטרה ולשתף את קרוביה באשר אירע לה", ובקביעה זו ביטלה את הלגיטימציה של מאות אלפי נשים שלא התלוננו לדבר, לשתף ולדרוש צדק, בחלוף הזמן.

הן לא מגיעות לפה. תחנת משטרה. צילום: משטרת ישראל

נעמי (שם בדוי), שעבדה  בהתנדבות בקו סיוע לנפגעות תקיפה מינית במשך שלוש שנים, מציירת תמונה עגומה של אחוז הנפגעות הבוחרות להתלונן, ומסבירה את התופעה: "דבריה המחרידים של השופטת גנות, כמו כן ההנחה המוטעה שנשים מתלוננות אחרי תקיפה מינית, פשוט מנותקת לחלוטין מהמציאות. אחוז גדול מהפונות לקו הן נשים שמספרות על אירועים שחוו לפני עשורים, שאחרי שנים מעזות בכלל לעלות את התקיפה לתודעה שלהן ולעמוד מול המציאות הזו. כאן נכנס חוק ההתיישנות שמונע מהן לפעול, כמו כן הפחד להתמודד עם הגשת תלונה. בחלק מהמקרים של נשים שפונות אלינו מיד לאחר התקיפה יש רצון להגיש תלונה, רצון שלרוב משותק על ידי פחד מהתהליך עצמו של החקירה, חרדה משחזור החוויה, פנייה למשטרה הידועה ביחס הלא רגיש והמנוכר שלה לנושא, פחד מהחשיפה בפני הורים וחברים, והתמודדות עם רגשות כמו בושה ואשמה נוסח 'אני הבאתי את זה על עצמי'".

איריס מור, פסיכותרפיסטית ב"מרכז יעוץ לאישה", מפרטת על ההיבט הפסיכולוגי המונע מנשים להתלונן: "נשים רבות המגיעות לטיפול שלא דרך מרכזי הסיוע, לא מספרות על תקיפה מינית שעברו בפגישות הראשונות, גם כאשר הן נשאלות בבירור האם עברו תקיפה. הן מקטינות מעוצמת הפגיעה ועסוקות יותר בהאשמה עצמית, בושה, חרטה, טשטוש העובדות, העלמה והכחשה. לעיתים לוקח זמו רב עד שהאישה מוכנה לקרוא לילד בשמו, וגם אז עשוי לעבור זמן רב, עד אשר היא תתחבר לרגשות של כעס וצורך במתן הכרה בפגיעה שעברה. מעט מאוד נשים איתן עבדתי בעשרים שנות פועלי הגישו תלונה".

רק נשים נאות עוברות תקיפות מיניות

בעידן המקדש ורודף אחר אידיאל היופי, נשים נשפטות על פי מראן החיצוני ע"י גברים ונשים מדי יום. כחלק מתרבות המקטינה מערכה של אישה כאינדיבידואל דרך הגדרתה באמצעות מראה חיצוני כדרך קבע, נוצר מאין פרופיל נפגעת תקיפה מינית ה"מתאימה" להיות קורבן – צעירה, יפה, עדינה וחלשה. אולם הסטטיסטיקה שוללת לחלוטין אפשרות של יצירת פרופיל כלשהו לקורבנות תקיפה –  נשים בכל הגילאים והצורות חשופות לפגיעה, מינקות ועד גילאי זקנה, ללא שום קשר לגילן, צבע עורן, מבנה גופן ועוד סממנים חיצוניים.

בשנת 2014, הפוליטיקאי הבריטי פיליפ דרורי בחר להתבטא בפומבי, דרך הרשת החברתית, בנוגע למקרה בו  גבר שהואשם בתקיפה מינית של סטודנטית אנגליה באיטליה זוכה מהאשמות אחרי שהמשטרה חשדה שהנפגעת לכאורה המציאה את המקרה. לאחר שכתב ברשת החברתית ש"לא בטוח שמישהו יוכל אפילו לחשוב על זה (תקיפה) לאחר שיסתכל על הבחורה", נאלץ  דרורי להתפטר מתפקידו. התבטאות מחרידה שכזו, המנציחה בבורות  את המיתוס חסר הביסוס,  אינה רק משפילה את המתלוננת, אלא מהווה סכנה חברתית ממשית.

לא רק לנשים יפות. צילום: shutterstock

"אין למראה חיצוני שום רלוונטיות מבחינת בחירת קורבנות למעשי אונס ותקיפה מינית" מסבירה נעמי, "התקיפה עצמה היא אקט של תוקפנות. גבר שאונס לא רואה אישה יפה ולא "נכנע ליצריו". אין פה סלקציה, זהו אינו מעשה תשוקה אלא אקט של אלימות טהורה הנובע  מתפיסת האישה כחפץ, כאלמנט בר שימוש. נשים בכל הצורות, הגילאים והמגזרים מותקפות, אין  טייפ קאסט שחוזר על עצמו".

לבוש "חושפני" מגדיל את הסיכויים לפגיעה מינית

כ-87% מהתקיפות המיניות נעשות ע"י אדם מוכר לנפגעת, כשמרבית ממקרי האונס תוכננו מראש ואינם תוצאה של דחף רגעי. בניגוד לסברה הרווחת, אין לנשים הבוחרות לצאת מהבית בחצאית מיני סיכויים גדולים יותר להיפגע מגבר שלא "יתגבר על יצרו" כתגובה לבחירות הלבוש שלהן. המיתוס הגורס כי בחורה הלבושה בלבוש חשוף מעמידה את עצמה בסכנה גדולה יותר בעצם מפנה אצבע מאשימה לקורבנות עצמן ונותן לגיטימציה להתבטאויות חמורות, פוגעניות ומדכאות, כגון "איך היא מתלבשת, מגיע לה להאנס", הנאמרות ע"י גברים ונשים כאחד.

אין קשר בין אונס ללבוש חשוף. צילום: shutterstock

"מקורם של מיתוסים אלו נובע מיחס של החפצה כלפי נשים ושל עליונות של גברים על נשים" מסבירה איריס. "חלק אינטגרלי מיחס זה טומן בחובו את הדפוס של האשמת הקורבן בהיותה ?מזמינה? אונס בהתנהגותה או בלבושה. על פי רוב, גם האישה שבויה בתוך התפיסות האלה, אשר דורשות ממנה להיות אובייקט מושך, נשי, ומרצה. במקביל, היא נתבעת להקפיד שלא לחשוף את גופה ומיניותה יתר על המידה, שמא תואשם כשותפה פעילה או גורמת לאונס".

תקיפה מינית מתרחשת במקומות נטושים ובשעות הלילה

אונס התיירת לאור יום שהתרחש בשוק הפשפשים ביפו ב-2013, עורר בזמנו תדהמה. תקיפה מינית במקום ציבורי, ועוד בשעות היום, נשמעת כאירוע בלתי סביר. אף על פי כן נתונים סטטיסטים מורים על כך שמקרי אונס מתרחשים בכל שעות היממה, כ-87% מהמקרים ע"י מכר של הקורבן, ומעל 50% מהמקרים מתרחשים בבית התוקף או הקרבן. הקונוטציה האסוציאטיבית של רובנו למקרי התקיפה עדיין כוללים אישה חסרת ישע בסמטה חשוכה. המיתוס הזה, הנפוץ בהרבה מקרים בקרב הקורבנות עצמן, יכול לטשטש בעיני נפגעות את העובדה שנאנסו במקרים בהם התקיפה שחוו לא דמתה לתרחיש שהגדירו בפני עצמן כאונס, ועל כן קריטי לנפץ אותו

יכול לקרות גם באור מלא. צילום: shutterstock

איריס מספרת על המיתוס הקשה לניפוץ:  "לפעמים אני מתקשה להאמין כיצד ומדוע אני

מוצאת את עצמי, אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול וייעוץ, לכודה עדיין בזרועותיהם של מיתוסים פרווריים. כשאני חושבת על המילה אונס אני עדיין מדמיינת את הזר, המאיים, שמתנפל על בחורה בעודה הולכת בדד ברחובות שכוחי אל, בשעת לילה מאחרת. זה עדיין עובר לי בראש למרות שאני מודעת היטב לעובדה שמקרים אלו הינם אחוז מזערי מסך כל התקיפות המיניות שפגשתי בחדר הטיפול - תקיפות שכוללות ניצול מיני מתמשך, תקיפה מינית מבעל סמכות, שכן, ידיד, קרוב  משפחה או חבר פייסבוק.מרבית הנשים אותן אני פוגשת דרוכות יותר בעת שנאלצות ללכת לבד בלילה מאשר כשהן מצוטטות ברשת, למרות שבפועל אני שומעת על הרבה יותר מקרים של פגיעות מינית של חברים בפייסבוק, מאשר על ידי זרים ברחוב".

אנסים הינם חולי נפש

המיתוס הזה המאגד בתוכו את שלל המיתוסים הקיימים על תקיפות מיניות, מציג בצורה הכי מובהקת את הבחירה שלנו, כחברה, להתעלם מהמציאות העומדת מול עינינו. אם נדמיין פרופיל של אנס  תוך  שימוש בכל המיתוסים המסלפים את דעתנו, הרי שמדובר באדם סוטה האורב בחשכה לקובנותיו ולא מתגבר על יצרו. בניגוד לפשעים בעלי אופי לא אלים כגון גניבה, אונס, כמו רצח, מותיר את מבצעו  עם אות קלון נצחי של של מופרעות נפשית.  יחד עם זאת, האמת חייבת להיאמר: כ-95% מהאנסים שהורשעו אובחנו כלא סובלים מהפרעות נפשיות.

במציאות בה אחת מתוך שלוש נשים חווה תקיפה מינית ואחת מתוך חמש נאנסת, מספרי התוקפים ואבחון אלו שהועמדו לדין אינם מאפשרים לאדם אינטליגנטי לקטלג פלח כה גדול באוכלוסיה כסובלים ממחלת נפש. אונס, ברוב המוחלט של המקרים, נעשה מבחירה מודעת, לא כתוצאה מאיבוד כושר אבחנה בין טוב לרע. אנסים הם קרובי המשפחה של הקורבנות, חברים שלהן, מכרים, מעסיקים, מפקדים.

לא ממש חולי נפש, אה? צילום: shutterstock

"האבסורד נובע מחוסר ההכרה שלנו בעובדה שאונס הפך לכמעט לגיטימי" מסבירה נעמי. "רק חמישית מהנפגעות מתלוננות וכשני שליש מהתלונות הללו נסגרות, בחישוב על יד אחת זה אומר  שבפועל עומדים לדין רק שבעה מתוך מאה תוקפים. האנשים האלו מסתובבים סביבנו, עובדים בתפקידים ציבוריים, ממשיכים לחיות חיים נורמטיבים אחרי שתקפו, חיללו ופגעו. הם לא חולי נפש, הם חלק מחברה חולה, מחפצנת ומדירה. להמשיך ללכת שבי אחר מיתוסים ולבחור לתפוס תוקפים כחולי נפש זו התנערות מלקיחת אחריות".

איריס מפרטת על הנושא מהזווית הקלינית-מקצועית: "נראה שהמיתוס הגורס שגברים שאונסים הינם חולים, או סוטים, הושרש בתוך אותה פסיכולוגיה המתמקדת בפתולוגיה של הפרטים,  בתפיסה אשר נמנעת מלראות האישי כפוליטי.  עדיף להאמין שאותם סוטים, פסיכופטים, או עברייני מין, הם אלו שאונסים, מאשר להכיר בכך שאנו חיים בחברה שמעודדת אלימות גם כלפי נשים, וגם כלפי גברים. חברה שחלק גדול מהתרבות הפופולרית בה עושה שימוש במוטיבים של מין נטול הסכמה וסקס אלים כמקובל או טבעי.בכל אופן אל לנו לשכוח, שעד ל-1970 רוב האמריקאים, הניחו שאונס, גילוי עריות ואלימות בתוך המשפחה, הן תופעות נדירות.

מידע נוסף על מיתוסים והפרכתם, נתונים על תקיפה מינית ומידע על קווי סיוע אפשר למצוא באתר מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל.

מידע נוסף על "מרכז יעוץ לאשה", מרכז טיפול, הדרכה והכשרה בתחום של טיפול פסיכולוגי לנשים בגישה פמיניסטית-התייחסותית, ניתן למצוא באתר המרכז.

תגיות