"שעות הכתיבה הכי טובות שלי הן בין חמש לשש בבוקר. ההשראה מגיעה בדרך כלל בשבת, דווקא כשאני לא יכולה לכתוב, אבל ברוך השם יש לי 11 ילדים ואני אומרת לכל אחד מהם לזכור משפט מהרעיונות שיש לי. במוצאי שבת אני מבקשת מכל אחד שיגיד לי מה הוא זוכר. מספיקים לי משפט או שניים כדי להתחיל לכתוב, למרות שכמעט תמיד הם שוכחים הכל. ובכל זאת אני כותבת".

כשמנסים לצמצם אותה לשורה אחת, יעל מזרחי הופכת ל"חרדית, אמא ל-11", אבל היא הרבה יותר מזה. ביום היום היא מתפקדת כראש לשכתו של נציב שירות המדינה, אהוד פראוור. בעבר, היתה מנהלת לשכתו של השר אורי אורבך ז"ל. "הוא חסר לי כל יום. הוא היה נטול פוזות, מצחיק ושנון. חבר של כולם" היא נזכרת בגעגוע.

יעל מזרחי. צילום: חני אייזנשטיין

יעל מזרחי. צילום: חני אייזנשטיין

איך כותבים ספר בשמונה שעות?

בשבוע שעבר השתתפה מזרחי במיזם "ספר ב-8 שעות", אירוע ראשון מסוגו בישראל בו נפגשו יותר ממאה סופרות, סופרים, מאיירות, מאיירים, אנשי מדיה ואנשי הפקה, שהוציאו תחת ידם לאחר שמונה שעות עבודה אינטנסיביות – ספר שהוא פרי יצירה משותפת.

מזרחי הגישה מועמדות לפרויקט בפייסבוק, והתקבלה. אוריאל שוראקי, יוזם הפרויקט, הגה אותו לאחר שראה יזמים ויזמיות עם רעיונות מדהימים שלא התרוממו מסיבות שונות והחליט להרים את היוזמה. אחרי 8 שעות באמת יצא ספר שנקרא "רעיונות אוניברסליים על החיים מנקודת המבט של אנשי מעשה" שהוא אסופה של יוצרים ויוצרות שכותבים אודות הנושאים שהם חוקרים יום יום. "יש מי שכותב על מימוש עצמי, גוף ונפש, פחדים, אהבה, חלומות, חיים ומוות, אמונה ועוד ועוד. זה מאוד מרגש אותי שכולנו עבדנו למען מטרה אחת", אומרת מזרחי.

מנפצת סטריאוטיפים

מזרחי מסכימה עם ההגדרה "מנפצת סטריאוטיפים", ולא רואה התנגשות בין החשיפה האישית והעובדה שהיא חרדית. "אני מפרסת סיפורים עם מוסר השכל, והם תמיד אמיתיים. אני לא חוששת לחשוף את הבית, את החיים הפרטים ואת הילדים. יש לי כוונה לגעת. לכן אם אני מדברת על ילד שלי, שיש לו צרכים מיוחדים, אני בסך הכל מספרת את הסיפור מנקודת המבט שלי. זה שאני חרדית לא אומר שאני לא יכולה לחשוף דברים אישיים. אני מאוד אוהבת לכתוב מעצמי על עצמי", היא אומרת. "כל מה שאני כותבת תמיד הוא אמיתי ובחיים לא אמציא סיפור. אני מפרסמת סיפורים עם מוסר השכל ולא חוששת לחשוף הרבה את הבית, את החיים הפרטיים, את הילדים". אגב ילדים, מזרחי משתפת בסיפור משפחתי שכמעט הוביל לאסון: "אני גרועה במחשבים. הילדים עוזרים לי המון. בכלל, את הצעת הנישואין של אחי הרסתי בגלל הקושי הטכנולוגי שלי. כתבתי בקבוצת הווטסאפ הלא נכונה 'מתי אביחי מציע נישואין?' ושאלתי באיזו מסעדה נפגשים. החברה שלו ראתה את זה. אני באמת נוראית. אין לי מחשב נייד, אני משתמשת או בפתקים או במחברת ואני עדיין כותבת בעיפרון. למיזם של 8 שעות כולם הגיעו עם מחשב נייד ורק אני עם בלוק. אחר-כך אני מעבירה את זה לפתקים בטלפון".

חשוב לה להבהיר שמטרת הכתיבה, בסופו של דבר, היא להביא לשינוי. "זה התחיל מזה שאנשים חילונים שפגשו אותי היו אומרים לי 'וואו לא כל החרדים כמוך. את שונה, את אחרת', אבל אז הייתי עונה להם – לא. רוב החרדים כמוני. החברות שלי כמוני, החברים של החברים שלי כמוני, הקהילה שלי כמוני, רוב החברה שלנו כמוני. הרוב המכריע לא קיצוני, כשרואים חרדי אחד שיורק על ילדה ברחוב אפשר לחשוב שכך מתנהגים חרדים. אבל זה לא ככה, זה המיעוט שבמיעוט".

צילום: אלון לויטה

צילום: אלון לויטה

אתם רואים חרדי ובא לכם למות?

מזרחי, שאם עוד לא עקבתם אחריה בפייסבוק זה הזמן, כותבת על עולמה – החרדי, האישי, הנשי – בהומור מתובל באמת פשוטה המייצרת הזדהות מיידית, למרות שאולי החיים של חלק מקוראיה, שונים. החשיפה הציבורית הראשונה שלה היתה במסגרת מיזם "מיהו האחר" באתר "המקום הכי חם בגיהנום" שם כתבה טקסט על "מה זה להיות אחרת". "קראתי לו "תאהבו אותנו כבר, למען השם" היא מספרת. "כתבתי על זה שהחרדים, אנחנו, יצאנו מהגטו. אנחנו איתכם, חלק מהילדים שלנו משרתים בצבא, אנחנו יותר קרובים, אנחנו כאן. ועדיין, למה כשאומרים לכם "חרדי", אתם מרגישים שבא לכם למות?".

מסר אחד חשוב

כאישה שלוקחת חלק כבר שנים בעשרות יוזמות שמטרתן לקרב בין חלקי החברה השונים בפלטפורמות שונות אמנם, המסר שלה תמיד זהה.  בואו נפתח את הלב ונפסיק להסתכל אחד על השני דרך גדרות. אבל החילונים, אומרת מזרחי, טובים בזה יותר מהחרדים. "הם באים אלינו הביתה, למאה שערים, לשכונות החרדיות, נכנסים לבית שלנו. אני לא בטוחה שאשלח את בני ל"שבת תרבות" כדי שיכיר חילונים. אני מפחדת לאבד אותו. אתם במגזר האחר, לא פוחדים. המסר שלי זה שאנחנו נגלה, אולי לאחר שמונה שעות הכתיבה האלה ואולי בכלל, שיש בינינו הרבה יותר מהמשותף והמחבר ואנחנו אפילו קצת דומים. אני מתכוונת לגעת בכולם, ואולי אני יכולה לכמה רגעים להיות האמא של כולם".

 

צילום תמונה ראשית: מתן קרויזר