"התיישבתי לכתוב את "היררכיה של כאב" ואחרי שנה וגיליתי שיש לי ספר"
שרון שפיר התיישבה לכתוב בגלל שסבלה מכאבי בטן, היא הבינה שהיא חייבת לשחרר את האמת שלה החוצה. לאחר שנה, נולד הספר שלה "היררכיה של כאב": "בשנה הזו הייתי פגיעה, חשופה וכואבת כמו הדמויות שלי. המסע שלהן היה קשה, ואיתן עליתי הרים ונפלתי לתהומות"

יש לי עניין עם פחד. כי פחד מיתרגם אצלי עם חולשה.
אביב גפן כתב לנורית גלרון "אני שונאת אנשים, אנשים חלשים, שבמקום לדבר הם זזים.", ולא רציתי להיות מאלה שזזים במקום לדבר. אני יודעת היטב מה קורה כשמילים מתבעבעות בחוסר מנוחה במעמקי הבטן, נצמדות לדפנות ולא יוצאות. הגוף הוא הראשון שמבין מה קורה, גם הגוף שלי. כשהתחילו לי כאבי בטן חזקים, ידעתי שאני אוצרת בתוכי משהו. לקח לי זמן עד שהבנתי שאצרתי בבטן מילים, שסכרתי אותן במקום להוציא אותן, במקום לתת להן ביטוי ומקום. והבנתי שבעצם, כמו שאביב גפן כתב, אני זזה במקום לדבר. אז החלטתי לדבר, אבל בדרך שלי, שזה אומר לכתוב.
התיישבתי לכתוב את "היררכיה של כאב" וקמתי אחרי שנה וגיליתי שיש לי ספר. בשנה הזו הייתי פגיעה, חשופה וכואבת כמו הדמויות שלי. המסע שלהן היה קשה, ואיתן עליתי הרים ונפלתי לתהומות. לא תמיד ידעתי להבחין עבורן בין רע לטוב. כשסיימתי לכתוב, הרגשתי נקייה, כמו שאפשר להרגיש רק אחרי טלטלה חזקה, כזו שמרעידה את אמות הסיפים של הנפש, וגם של הלב.
ימים שלמים התהלכתי עיוורת, כמו תהילה. וכמוה גם למדתי להקשיב למשאם העדין, הכמעט בלתי מורגש, של רוח, של צל, של פריחה. למדתי להרגיש דרך כפות הידיים ולראות דרכם. ויחד איתה, גם ראיתי סימנים באין ספור צירופי מקרים, שבעטיים כבר לא ידעתי האם זה צירוף מקרים, או החיים עצמם. ואולי זה לא משנה.
בימים אחרים הייתי נטלי, למרות שקו 5 בדיזנגוף מעולם לא התפוצץ לידי. כמוה חיפשתי מפלט מזיכרונות כואבים, וחשבתי איפה אפשר להניח את השק של רגשות האשם שסחבתי על הכתפיים שלי, כי נהיה לי כבד מדי.
וכשהייתי שירה, שהיא אמנית בלְדַבְרֵר מילים, כי היא דוברת של בית חולים אבל דווקא את חייה שלה היא לא הצליחה לדבר – נאלמתי גם אני. כמוה, ייחלתי להיות חופשיה, וברשימת המרכיבים של מי שאני רציתי להזיז הכול שמאלה, ולשים בהתחלה את רכיב ה'חופשיה'.
"היררכיה של כאב" היא החיים שלי. לא כי כל מה שכתוב בספר עבר עליי, אלא כי מה שהזין את ההיררכיה, הזין גם את חיי – התנהלות מתוך פחד, מרגשות אשם. התחושה שהצצתי בחלונות הראווה של החיים, אבל לא נכנסתי אליהם. המחשבה המוטעית שהמשכתי קדימה, כשבסך הכול ברחתי מהעבר שלי. וזה לא אותו הדבר.
יש בספר גם תקווה, כי למדתי שאפשר לתקן, גם כשהכל נראה כבר כל כך מקולקל.